| 6/2007
 שיעור הסטוריה עם מקס הזועם. חלק ראשון.
שיט, אנחנו בתחילת יוני, וזה אומר שפסטיבל ארבעים השנה למלחמת ששת הימים כבר עם רגל אחת בדלת. זה אומר צונאמי של בולשיט, שלקראתו רצוי פשוט לרדת למקלטים ולהדליק את "קול הרעם" מקהיר, או, אם אתם גרים בצפון או בשדרות ואין לכם מקלטים, להגר לאוסטרליה.
אז רגע לפני שאנחנו טובעים בהלקאה עצמית על הכיבוש האכזר, אגדות גבורה אורבניות, תחקירים של מוספי סוף שבוע על על הפשלות הצה"ליות של הימים הטובים ההם (שלא שונות בהרבה מאחיותיהן דהיום) ומנת יתר קטלנית של מאמרי מערכת שמנסים לחשב אם המלחמה היתה טובה או רעה ליהודים, מקס הזועם מגיש: מה באמת מתחבא מאחורי המיתולוגיה המנופחת של המלחמה ההיא.
איזו מיתולוגיה מנופחת אתם שואלים? ובכן, לפני שנים רבות מקס הזועם התפרנס בדוחק (את החלק הזה, להבדיל ממה שבא בהמשך המשפט, מקס הזועם עושה עד היום) מהשתרכות משועממת אחרי קבוצות מטיילים כשהוא חמוש במוצג מוזיאוני מימי מלחמת האזרחים האמריקנית. בתוקף תפקידו זה, יצא לו להזדמן לגולן ולשמוע את הרצאותיהם הידעניות של מדריכי טיולים מוסמכים (15,000 ש"ח לתעודה) בבונקר הסורי הנצחי שנשקף אל הקיבוצים בעמק.
"כל יום", הרעים המדריך, "הסורים היו יורים מאות פגזי תותחים על הקיבוצים למטה, ככה בשביל להוריד את הבורקסים של ארוחת הצהריים. לא יכולנו לתת להם להמשיך!!!".
מקס הזועם התחיל לחשוד: המדריך הקודם אמר שאלה היו צרורות מקלעים, המדריך שלפניו אמר שזה היה פעם בשבוע והמדריך עוד יותר לפניו אמר שהסורים בכלל אכלו חומוס לארוחת הצהריים. אז מה היה שם באמת?
ובכן, האמת היא שהיו כמה חלקות שדה שבעלותן היתה שנויה במחלוקת וכדי שאף אחד לא ישכח שיש כאן תביעה לבעלות, הסורים וישראלים היו משחקים משחק קטן. ישראל היתה שולחת איזה טרקטור כדי לחרוש איזו חתיכת אדמה חסרת בעלות ברורה, והסורים היו יורים עליו. היות שכל הרעיון היה שהסורים יירו עליו, לפעמים היו משריינים את הטרקטור.
לפעמים זה היה מסלים וגם הקיבוצים עצמם היו חוטפים אש, ופעם אחת הוזנקו מיגים סוריים וחיל האויר הפיל אותם והשמחה היתה רבה.
אבל לא רק בגלל זה התחמם הגבול הסורי, הפלסטינים, שהקימו את ארגון הפת"ח כמה שנים לפני כן, עשו פיגועים בישובי הגבול וחזרו לסוריה.
גם המצרים חיממו את המצב. נאצר, שניסה לקדם את האידיאולוגיה הפאן-ערבית שלו, עשה את זה כמו שעושים זאת מנהיגים ערבים ומוסלמים עד ימינו, כלומר, עשה שרירים על ישראל.
הירדנים רצו להשאר בצד, אבל הפלסטינים עירבו אותם באמצעות פיגועים משטחם, שגררו "פעולות תגמול" של צה"ל, שבדיוק כמו היום, פגעו בכל אחד חוץ מהטרוריסטים הפלסטיניים עצמם.
אז הגבולות התחממו, והמצב התחמם עוד יותר כשנאצר סגר את מיצרי טיראן לתנועת ספינות ישראליות.
מצב נאחס? בהחלט. אבל רגע... כשמקס הזועם היה קטן, הוא ידע בבירור שההתקפה הישראלית תפסה את צבאות ערב בדיוק בשניה שהם לקחו את שלוק הקפה האחרון וכיבו את הסיגריה לפני שהם עלו על המטוסים והנגמ"שים וזרקו את היהוד לים. זה, כמובן, אחרי הרבה זמן שהוא חשב שהערבים היו אלה שהתחילו. אז האם באמת עמדו לזרוק אותנו לים? אמממ... לא בדיוק.
הדיבורים על לזרוק את היהודים לים באו מטיפוס בשם אחמד שוקירי, יו"ר אש"ף שהוקם ב-64, ושאף מדינה ערבית לא שמה עליו זין על באמת, למרות שכולם שילמו לו מס שפתיים.
באותו הזמן, ראש תחנת ה-CIA בישראל כתב בדו"ח לממשל, שאם תפרוץ מלחמה, צה"ל ינגב את הרצפה עם הערבים בפחות מעשרה ימים.
כמובן שבציבור הישראלי, המציאות לא היתה סתם מסריחה, היא היתה יותר בכיוון של שידור חוזר של אושוויץ עם נאצר בתפקיד היטלר ומשה דיין בתפקיד יהודה המכבי.
בשנות השישים, העניינים בישראל התחילו להרגע והמדינה התחילה להראות כמו כל מדינה נורמלית. כלומר מושחתת, מבולגנת ומפולגת, בדיוק כמו שמדינה אמורה להיות כשלא מנסים לזרוק אותה לים.
היהודים, שגדלו על האתוס הציוני, לא ממש ידעו מה לעשות עם המצב שנקרא "נורמליות", והדיבורים על שחיה ארוכה בים עד לחופי אושוויץ הכניסה את הציבור ל"קומפורט-זון" שלו. לפי המיתולוגיה הציונית, הסיפור היהודי הוא מטוטלת של חורבן-תקומה, ועכשיו, ככה נראה, אנחנו שוב בענייני חורבן. תמונת העולם חזרה למצבה הנורמלי, ואזרחי ישראל יכלו להרגע ולשבת לבד בחושך ולחכות שהקוצאקים יבואו, ישרפו את העיירה, ישחטו את הנשים, יאנסו את העיזים ויקחו אותם לנוח בקבר.
המשך יבוא...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
