| 6/2007
 שיעור הסטוריה עם מקס הזועם. חלק שני.
אז פרופסור (אמריטוס) מקס הזועם השאיר את מדינת ישראל הצעירה מתמכרת לפחדים קיומיים. אבל מה היה בתכל'ס, האם באמת הכל היה חרטא? אמממ... לא ממש.
למעשה, מדינות ערב, בעידודה של ברה"מ מחרחרת המלחמה, נקטו במדיניות חסרת אחריות עד להדהים. הערבים שיחקו באש, הם הגדילו את סכומי ההימור כל הזמן וניסו לשחק על הגבול הדק שבין התגרות למלחמה כוללת. מדיניות כזאת היתה יכולה להיות הגיונית, מבחינתם, אם היה להם עסק עם מדינה שקולה ובטוחה בעצמה. אבל במקום זה, היה להם עסק עם מדינת ישראל. כלומר, מדינה פרנואידית, מתוסבכת ובעלת עצבים מעורערים במיוחד.
מה שגרם לכל הבלגאן היה הגבול הסורי. חוץ מתקריות הגבול היומיומיות מסביב לחלקות האדמה השנויות במחלוקת, תקריות שלדברי משה דיין בכבודו ובעצמו, ישראל יזמה כ-80% מהן, היו פיגועי טרור ופעולות גרילה פלסטיניות משהו כמו פעמיים בשבוע.
המצב, למרות שלא היה מסוכן מבחינה קיומית, היה בלתי נסבל, למרות שהוא היה כסף קטן לעומת מה שראינו כאן בשנים האחרונות..
הצבא, בדיוק כמו היום, חשב שהוא יודע מה בדיוק צריך לעשות, להכנס בסוריה ולהראות להם מי לובש את המכנסיים במזרח התיכון. מלחמה כוללת, אמרו הגנרלים, לא תהיה לפני 1970. אם ניכנס בסורים, המצרים לא יתערבו לטובתם. אל תדאג, הם אמרו לראש הממשלה לוי אשכול, סמוך על סמוך, יהיה בסדר.
אבל לוי אשכול לא סמך על הגנרלים. אל תהיו כל כך בטוחים, אמר להם, לפני שאנחנו יורדים על דמשק, בואו נדאג למובן מאליו: מה עם מיגון, גדרות, הגנה, סיורים בגבולות, משקפות לראיית לילה, לכל החלק של ההגנה על תושבי הצפון כבר דאגתם לפני שאתם מתחילים מלחמה? ומאיפה אתם כל כך בטוחים שמלחמה עם סוריה תפתור את בעיית הטרור הפלסטיני?
אשכול שאל שאלות קשות, והגנרלים לא אהבו את זה. הגנרלים, שנהנו מהערצה חסרת הגבולות של הציבור היהודי הגלותי והמפוחד, חשבו שהם יודעים יותר טוב. הם לא הפסיקו לברבר בעיתונות על הצורך להשחיל את הסורים, ואפילו לוי אשכול היה צריך לעשות קצת קולות מלחמתיים כדי לא לאבד לגמרי את תמיכת הציבור. הוא אפילו אישר את הפרובוקציה שנגמרה בהפלת ששת המיגים הסוריים, אבל זה לא עזר לו, רבין קיבל את הקרדיט.
בתור קדימון למלחמה המתקרבת. הפלת כמה מטוסים העיפה את מצב הרוח הציבורי ממעמקי הדיפרסיה ישר למרומי המאניה. הראינו להם מה זה, אמרו הישראלים, והתחילו לזלזל בטייסים הערבים הפרימיטיביים. הגנרלים רכבו על הגל וקידמו את רעיון ההתקפה על סוריה בחוצפה הולכת וגוברת, למרות שזאת בכלל לא היתה אמורה להיות ההחלטה שלהם.
ואז, נאצר הכניס כוחות לסיני והעיף משם את כוח האו"ם. כל זרועות המודיעין היו מאוחדים בדיעה שנאצר לא מחפש מלחמה, אבל גם לו, כמו לישראלים, יש אגו לאומי מלא באוויר חם והוא לא יכול לתת לישראלים לאיים על סוריה בלי לעשות שריר. הגנרלים, שקודם אמרו שאפשר לדפוק את הסורים בראש שקט שכן המצרים לא יתערבו לעזרתם, עשו אחורה פנה ועכשיו אמרו שבעצם, המצרים כן יתערבו לטובת סוריה אם תותקף.
רבין הבין שהוא פישל וחירחור המלחמה שלו נגד סוריה עומד לצאת מכלל שליטה ובמקום פעולה מוגבלת נגד סוריה הוא יקבל מלחמה כוללת עם סוריה ומצריים, ואולי גם ירדן.
עצביו התערערו והוא התחיל לעשן בשרשרת. מאוחר יותר הוא יתמוטט. אבל בינתיים, הגנרלים עדיין חשבו שהם יודעים מה לעשות. אם אנחנו הולכים על להכנס בסורים, והמצרים יתערבו לטובתם, אנחנו צריכים להכנס גם במצרים וגם בסורים ולהראות להם למי יש יותר גדול.
הגנרלים, שחיממו את המצב עד לסף מלחמה, אמרו "תביאו את זה". אשכול לא היה בטוח שזה רעיון טוב. אם תהיה מלחמה אז תהיה מלחמה, אמר, בינתיים נראה אם אפשר למנוע אותה. הפיאסקו של "אי ההתערבות" המצרית לא עשה לו חשק לקבל תכתיבים מהצבא, ובצדק.
הגנרלים, יפי הבלורית והתואר של "דור המדינה" קראו לאשכול ושריו "היהודים" בזילזול. אשכול לא היה גבר-גבר כמו רבין ודיין, הוא השתמש בראש ולא באצבע שלוחצת על ההדק. הוא לא היה בטוח, הוא לא חשב שהוא יודע יותר טוב, הוא היה מוכן לחכות ולבדוק אם יש מוצא אחר, ולכן הגנרלים והציבור שהעריץ אותם השתינו עליו מהמקפצה.
אשכול היה איש נורמלי ושפוי שהתאים למדינה נורמלית ושפויה. לרוע מזלו, הוא לא היה ראש ממשלה של מדינה נורמלית ושפויה אלא של מדינת ישראל. הגנרלים עלו עליו, הציבור עלה עליוף העיתונים עלו עליו ואפילו בן-גוריון יצא מהחור שלו כדי לעלות עליו.
גם לאשכול היה כינוי גנאי לגנרלים, הוא קרא להם "פרוסים", אבל עם כל הרצון הטוב, לאירועים כבר היתה דינמיקה משלהם. המזרח התיכון הוטען באבק שריפה ושליטי מדינות ערב, הפלסטינים והגנרלים הישראלים ישבו על החביות ושיחקו בגפרורים. הפיצוץ היה רק עניין של זמן.
המשך יבוא...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
