| 6/2007
 שיעור הסטוריה עם מקס הזועם. חלק שלישי ואחרון.
תקציר הפרקים הקודמים:
ישראל וסוריה עושים תחרות השתנה בגבול הצפון, והפלסטינים מחממים ת'עניינים.
בתגובה לפיגוע ברכבת שעושה את דרכה בסביבות ירושלים, ישראל עושה "פעולת תגמול" נגד אזרחים בכפר סמועה בירדן. המצרים לא מגיבים, והגנרלים הישראלים חושבים שהם לא יגיבו גם אם הם ניכנס בסורים. לכן הם מתחילים לחרחר מלחמה. נאצר לא משתף פעולה עם הערכות המודיעין הישראלי, מכניס כוחות לסיני וסוגר את מצרי טיראן. הציבור הפרנואידי לוקח קשה את ההתלהמות של רדיו קהיר ובטוח ששואה שניה בפתח, למרות שאף אחד בממשלה, בצבא, ובארגוני מודיעין זרים לא חושב כך.
לפני המלחמה, להבדיל מאחריה, לוי אשכול מוכיח שיש לו עצבים מפלדה. הוא משדר ברדיו את החלטת הממשלה, ונופל על משפט שמישהו עשה בו תיקון בכתב יד. הוא מתבלבל ומתחיל לגמגם. הציבור, ששקע בדיכאון ופרנויה, נכנס לפניקה מוחלטת. הגנרלים שועטים למשרדו ונכנסים באם אמא שלו. המלחמה צריכה להתחיל מיד, הם אומרים, לפני שהמורל יירד בקרב העם ובקרב המילואימניקים שיושבים במדבר וכוססים ציפורניים בלי לדעת מה קורה.
גם עכשיו, כשהקמפיין נגד "הססנותו" של אשכול מגיע, לפי שמועות עקשניות, לסף הפיכה צבאית, הוא לא נשבר. האחריות היא עליו, והוא יודע שהוא חייב לנסות למנוע את המלחמה, ואם לא למנוע, לפחות לחשוב על היום שאחרי ועל המלחמה שאחרי. אם נתקוף עכשיו, הוא משיב להם, נסתבך עם האמריקאים. הערבים יהיו פה גם אחרי המלחמה, ובלי תמיכתה של מעצמה גדולה, לא נוכל לנצח אותם במידה והמלחמה הבאה תפרוץ.
כשהמלחמה פרצה, ניצחנו בה, וזה כל מה ששוה להגיד עליה. למרות נבואות האימים של הגנרלים, ולמרות שכל פונקציונר בארץ טרח להלחיץ את הציבור ע"י חפירת שוחות בגוש דן, הערמת שקי חול על חלונות בתי ספר וקידוש גנים ציבוריים כדי שישמשו כבתי קברות המוניים.
כמו שהעריך המודיעין האמריקאי, ישראל ניגבה את הרצפה עם הערבים בפחות מעשרה ימים, בדיוק כמו שהגנרלים ידעו שיהיה ולא טרחו להגיד לאשכול או לציבור.
הגנרלים גם אמרו בינם לבין עצמם, ולא פעם אחת, שנאצר לא רוצה מלחמה עכשיו. הוא שיחק משחק פוליטי. בתור נושא הדגל של הפאן-ערביזם, הוא היה חייב לעשות שריר ברגע שהגבול הסורי התחמם והישראלים פצחו בזמירות מלחמה.
הציבור הישראלי, כמנהגו, העדיף להאמין לכל קישקוש שיוצא ממשדרי הפרופוגנדה של "קול הרעם" מקהיר מאשר לעשות הערכת מצב הגיונית.
שידורי הלוחמה הפסיכולוגית המצרית זה מה שנשאר בשיעורי ההסטוריה, ודורות של ישראלים גדלו על הידיעה שהמצרים היו בדרך לשרוף את תל-אביב ורק בפוקס הצלחנו למנוע זאת מהם.
הפער בין הניצחון הקל לבין החרדה שלפני המלחמה הכניס את הציבור הישראלי לאופוריה מטורפת. עכשיו כולם היו בטוחים שאף אחד לא יכול עלינו, המלחמה, שכל מבין עניין ידע שכך בדיוק היא תסתיים, נראתה כלא פחות מנס משמיים.
חמושים באופוריה התלושה הזאת, התייצבו ראשוני המתנחלים במשרדו של אשכול והכריזו שהם רוצים ליישב מחדש את גוש עציון. אשכול, שנרמס עד עפר בשל נסיונו להגיע למלחמה עם תמיכת ארה"ב, שאיימה מפורשות בסיוע צבאי לערבים בשלב מסויים, נרמס עוד יותר אחרי המלחמה, שכן כל הקרדיט הלך לגנרלים. אז אשכול היה עייף, ולא היה נעים לו להגיד "לא".
זאת היתה תחילתה של מדיניות הזיג-זג הישראלית. הבדיחה שנהגו לספר על אשכול, שכשמלצר שואל אותו אם הוא מעדיף תה או קפה עונה "תביא חצי-חצי" הפסיקה להיות בדיחה והפכה למציאות ישראלית עד ימינו. ישראל לא סיפחה את השטחים, אבל הקימה עליהם התנחלויות. הצהירה שהיא מעוניינת להשתמש בשטחים כקלף מיקוח להשגת הסדר מדיני, אבל כשראשי המוסד באו, מיד אחרי המלחמה, עם תכנית אופרטיבית להקמת מדינה פלסטינית בשטחים הכבושים, הם נדחו.
הסיפור של המלחמה נשאר הסיפור הישראלי עד היום. כשאנחנו מאויימים, אנחנו מעדיפים מלחמה על הסדר שכן אי אפשר לעשות שלום על מי שמאיים עלינו. כשאנחנו לא מאויימים, אנחנו מעדיפים מלחמה על הסדר שכן אנחנו חזקים והכל אחלה. כשאנחנו מאויימים אנחנו נכנסים לדיכאון, כשאנחנו לא, אנחנו באופוריה. כשאנחנו בדיכאון אנחנו משתוללים, כשאנחנו באופוריה אנחנו מאוכזבים שהמציאות איננה ורודה כפי שחשבנו, ונכנסים לדיכאון מחדש.
מתוך האופוריה של ששת הימים, דחינו את גישושי השלום של סאדאת וקיבלנו שטרונגול ביום כיפור.
מתוך האופוריה של הסכם השלום עם מצריים חשבנו שאין צורך לעשות הסכם כזה עם הפלסטינים, וקיבלנו את האינתיפאדה הראשונה.
מתוך האופוריה של הסכם אוסלו חשבנו שהכל בסדר ואפשר להמשיך ולבנות התנחלויות חדשות. חצי קפה וחצי תה, מסכימים על מדינה פלסטינים וממשיכים לקבוע עובדות בשטח. כשלון ההסכם הכניס אותנו לדיכאון והשתוללנו כמו חיות כשפרצה האינתיפאדה השניה. בעקבות הרגיעה שאחרי "חומת מגן" חשבנו שעכשיו הכל סבבה ואין צורך מיוחד להמשיך במשא ומתן. בסוף קיבלנו את החמאס בפרצוף.
מלחמת ששת הימים היתה המלחמה האחרונה שבה ניצחנו, אבל מאז, לא למדנו כלום. מנטלית אנחנו עדיין שם. מתרגשים מכל ערבי מתלהם, מגיבים בכוח מוגזם על כל תקרית ושוכחים מהבעיות כשיש שקט. נעים בין פאניקה לזחיחות, בין דיכאן לאופוריה, הכל חוץ מהערכת מצב שקולה ופעולה בהתאם.
כמו אז, אנחנו לא נוקטים שום יוזמה, לא מדינית ולא צבאית, ופועלים בתגובה לכיוון הרוח הציבורית. והמקום של הרוח הציבורית הזאת, לאור מה שאפשר ללמוד מההסטוריה, הוא על ספת הפסיכיאטר.
עכשיו יש לנו את בשאר אסד שעושה קולות של שלום, אבל מתכונן למלחמה, בדיוק כמו סאדאת לפני יום כיפור. יש לנו את הליגה הערבית שמנסה לקדם פיתרון מדיני. יש לנו את אחמדיניג'אד שעליו אומרים שהוא ההיטלר החדש, בדיוק כמו שאמרו על נאצר ובדיוק מאותן הסיבות, ויש לנו את הדיכאן של פוסט מלחמה לבנון השניה. תעשו את החשבון בעצמכם ותנחשו מה עומד לקרות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
