| 8/2007
 אז למה באמת מקשקשים לנו על משתמטים?
בפוסט הקודם, מקס הזועם הוכיח עפ"י הנתונים של צה"ל עצמו ש"תופעת ההשתמטות" היא לא יותר מאשר פיקציה תקשורתית, ניפוח מאסיבי של תופעה שולית שמקיפה, במקרה הגרוע, אחוזים ספורים מחייבי הגיוס.
אם כך, נשאל מקס הזועם, איך זה יכול להיות שהצבא סובל ממחסור בלוחמים ולא מצליח להתמודד עם משימותיו?
אז הנה התשובה:
צה"ל הוא צבא מילואים התקפי, שבנוי במיוחד כדי להתמודד עם התסריט הגרוע ביותר, פלישה מתואמת של כמה ממדינות ערב לישראל. תסריט זה נתפס כ"האיום הקיומי" על ישראל בשנות החמישים, בזמן שצה"ל הוקם.
לכן, הצורה שבה צה"ל תוכנן לעבוד היא זאת: הסדירים בולמים את התקדמות האוייב עד להגעת עיקר הכוח, המילואים, ואז מעבירים את הלחימה לשטח האוייב.
בעצם, צה"ל "תפור" על מלחמה מהסוג של מלחמת יום הכיפורים.
עכשיו, כל אחד יודע שבחיים, אי אפשר להיות טובים בהכל. מכונית ספורט אף פעם לא תתאים להיות פרייבט משפחתי וחיית השטח לא תהיה מי יודע מה על הכביש.
אז מאז אמצע שנות השמונים, צה"ל לא עושה את מה שהוא בנוי לעשות, אלא מתעסק במשהו אחר לגמרי. צה"ל מתעסק במשימות שיטור יומיומי של אוכלוסיה כבושה.
מכל חייל קרבי אפשר להוציא משהו כמו שנה נטו של תעסוקה מבצעית, והכח הסדיר הקטן, שבמקור אמור להחזיק את הגבולות יום יומיים עד שהמילואים מגיעים, לא יכול לעמוד בעומס של המשימה הנוכחית. אז הפעילות בשטחים באה על חשבון אימונים, שוחקת את החיילים, עולה המון כסף ועדיין, היא פשוט גדולה על הכח הסדיר הקטן.
עד לפני כמה שנים, המילואימניקים היו עושים חלק נכבד מהעבודה, אבל אז הבינו שאי אפשר לטחון אזרחים בשלוש תעסוקות בשנה. גם מערך המילואים היה בנוי לתסריט של מלחמה, לא למשימות שיטור באוכלוסיה האזרחית.
אז הצבא התחיל להוריד עבודה מהמילואימניקים ולהפיל אותה על הסדירים, שלא עומדים בעומס.
אפשר היה, בתיאוריה, להגיד שהזמנים השתנו, ולעשות רפורמה מקיפה בצבא, שתתאים אותו למשימותיו העכשוויות.
אבל את זה אי אפשר לעשות כי זה אומר שיצטרכו להודות שצה"ל הוא צבא כיבוש וקלגסות, ולא צבא הגנה, יצטרכו להודות שהכיבוש הזה הוא לתמיד, יצטרכו להגיד שאין סכנה קיומית של פלישה לישראל, ויצטרכו גם להפסיק להתייחס לצבא כ"ערך" וכ"דבק" של החברה הישראלית ולהודות שמדובר בסך הכל בגוף ביצועי של המדינה.
היות שצה"ל הוא פרה קדושה, היות שהפוליטיקאים אף פעם לא יודו שהכיבוש הוא לתמיד (הרי אנחנו רוצים שלום, לא?) והיות שהממסד לא יוותר על הפאניקה הקיומית התמידית שלנו, האזרחים, משאירים את הצבא כמו שבנו אותו במקור, צבא מילואים התקפי שעוסק במשהו שהוא בכלל לא בנוי לעשות.
גם בזה הפוליטיקאים לא מוכנים להודות, ולכן מצאו שעיר לעזאזל להפיל עליו את האשמה,
"המשתמטים" הבקושי קיימים. כדי שלא נשים לב לאמת המכוערת, מילאו לנו את הראש בקישקושים על השמאלנים הנהנתנים והאגואיסטים שיושבים בבתי קפה בצפון ת"א במקום להגן על המדינה.
במקום להודות שיש כשל במערכת, ועל כישלון הקונצפציה לפיה אפשר להחזיק את הפלסטינים תחת משטר צבאי ללא הגבלת זמן, המציאו סיפור קלאסי עתיק ומשומש של "תקיעת סכין בגב", שבאמצעותו גנרלים ופוליטיקאים מתרצים את הכישלונות שלהם.
בקיצור, מאכילים אותנו בלוקשים, ואנחנו אוכלים ומבקשים עוד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
