| 8/2007
 להחזיר את הבושה ללחיי המושחתים.
"קיץ עכשיו, עוד מעט יגיע סיפור אחר", כותב עמוס הראל ב"הארץ", בעוד מאמר שמוציא את האויר מבלוף "מגיפת ההשתמטות" ומוכיח, מפי יודעי דבר מקצוענים, שהעלייה במספר הלא-מתגייסים היא תולדה של עשיית ילדים במגזר החרדי יותר מכל דבר אחר.
לא "כוכב נולד", לא השינקינאים ואפילו לא "תרבות הצריכה", שאחראית לים של תחלואים שזה לא אחד מהם.
אז מקס הזועם אומר, שהגיע זמן לעזוב את האחוזים הבודדים שמתחמקים משירות צבאי, ושהצבא, שלא רוצה אותם בעצמו, בוחר לשחרר אותם, ולהפנות את הלפידים והקילשונים למי שבאמת מגיע לו להיגרר החוצה ע"י אספסוף זועם.
הגיע הזמן להחזיר את הבושה לחיי המושחתים, ואת הגאווה ללחיי מי שעושים את עבודתם כהלכה.
למרות שהפונקציונרים של חוות הגמלים המזרח תיכונית המכונה "ישראל" אף פעם לא הצטיינו ביושר ונקיון כפיים ששווה להרחיב עליהם את הדיבור, מקס הזועם, ואתו כנראה כל השאר, מתגעגע לימים הטובים ההם.
אם מנחם בגין היה רץ בבחירות היום, למשל, מקס הזועם היה מצביע בשבילו, ולוא רק משום שהיתה לו היושרה להסתגר בביתו ולשקוע בדיכאון בעקבות פשלות לבנון הראשונה ומותם המיותר של חיילים רבים.
איפה הוא ואיפה אולמרט, שהקריב ביודעין עשרות חיילים בשביל לצאת יפה בעיתונות מהכישלון הקולוסאלי שאותו יזם תוך שעה וחצי.
איפה אולמרט עם השעה וחצי שלו, ואיפה לוי אשכול, שעמד במשך שבועות מול ציבור היסטרי, גנרלים שהתלחשו על הפיכה צבאית, החתרנות האינסופית של שמעון פרס וליכלוכים מ"אבי האומה" בן גוריון עצמו, רק כדי לנסות לפתור מצב, שלידו חטיפת החיילים ע"י חיזבאללה נראית כמו משחק תופסת, ללא מלחמה.
איפה יצחק רבין שהתפטר בגלל שלאשתו היה חשבון דולרים בחו"ל ואיפה הפוליטיקאים של היום שאפילו שורה של חקירות ואישומים, החל מסטפה של עבירות תנועה ותקיפה אלימה במועדון, ועד ספסרות ברכוש המדינה ואונס, לא רק שלא גורמת להם להתפטר, היא אפילו לא גורמת להם למצמץ.
פעם, גנב עתיקות הולל כמו משה דיין אולי לא הועף מכל המדרגות, אבל לפחות כיכב בטורי הרכילות. היום נבחרי ציבור שחולקים ג'קוזי וסיגרים עם עשירי הארץ, ומקבלים מהם כסף תמורת קומבינות, לא זוכים אפילו לידיעה בעמוד האחורי.
איפה עובד המדינה השוטה הזקן חסר התועלת, אך המסור, גיבור "השועל בלול התרנגולות" של אפריים קישון, ואיפה נערי האוצר המלוקקים של היום, שבאים לבקר בשירות המדינה, וצונחים משם ישר למיטת בעלי ההון במצנח זהב, לאחר שהיטיבו אתם והשאירו מאחוריהם ניצולי שואה בלי כסף לתרופות, בתי ספר בלי כסף לעפרונות והורים בלי כסף לשלוח את הילד לחוג?
איפה התמוטטות העצבים של יצחק רבין, מכובד האחריות, ואיפה זחיחות הדעת של דן "מכה קלה בכנף" חלוץ, שמכר מניות בזמן שהכניס את המדינה, ללא הכנה וללא דיון, למלחמה מיותרת?
איפה הפוליטיקאים שאולי הכניסו אותנו לצרות צרורות, אבל נהגו לעשות דברים מוזרים כמו לנאום בכנסת, לשבת בוועדות ולנהל ישיבות ארוכות. איפה הם ליד הפוליטיקאים של היום, שלא מראים את הפרצוף שלהם בכנסת, ומנהלים ישיבות רק עם "יועצים אסטרטגיים" מעולם הפרסום, כדי לבשל את הספין הבא.
איפה חברי הכנסת שפעם היו צורחים ומקללים זה את זה באולם המליאה המלא מול "הנבחרים" של היום, שאת המלחמות שלהם עושים בתככים, מזימות, ושתילת מידע ממקורות עלומים בתקשורת הצהובה. לא שאלות של מדיניות ואידיאולוגיה מזינות את המלחמה המלוכלכת הזאת, אלא שאלות של כיסא וכסף.
מקס הזועם לא מאמין שהוא מתגעגע לאנשים כאלה, אבל לפעמים צריך להגיד את האמת. הליכלוך של פעם היה בסך הכל לכלוך, היה אפשר לנקות אותו עם דלי ואקונומיקה. בשביל הליכלוך של היום צריך צוות לוחמה ביולוגית עם חליפות אטומות וחסינות קרינה.
אז פתטי ככל שזה יהיה, במדבר כל קוץ הוא פרח, ומקס הזועם שואל איפה הימים בהם "לעשות לביתו" היה ללכת לגור בבית קטן במדבר, ולא לעשות מיליונים בחתימת השם, המנופח ע"י יחצ"נים וזונות תקשורת, על חוזים של מיליונים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
