א' אוהל, ב' זה בלוג

"איזה מעצבנת", עומר מלמל בשעה שעמדתי מול המראה מלאת התמונות והשרשראות שלי, בודקת אם התחת שלי נראה מספיק עומד בטייטס הזה.
"מה הבעיה?" ניגשתי אליו עם חצי חיוך מבסוט חצי חיוך מבסוט עוד יותר, מזיזה את השער הגלי בעדינות אל מאחורי הכתף.
"למה את מתלבשת יפה?" הוא רוטן.
"יפה?" אני אומרת ומביטה על הסריג הדק שלי, עושה פרצוף של 'מה יפה בו' כאילו אנלא יודעת שהוא זורח כל פעם שאני מחליטה ללבוש אותו.
"כן, יפה. ואת מריחה טוב, למה את מריחה טוב? רק לידי את צריכה להריח טוב".
"אז לא לשים בושם?"

"אה.. פשוט לא כל כך הרבה.."
"זה לא הרבה", קמתי ומתחתי החוצה את התחתון שנתקע לי בשחלות, "אני שמה כמו שאתה שם".
המבט שלו כירסם לעצמו את העצבים שכירסמו לעצמו את העיניים. הוא סרק אותי מכף רגל ועד ראש, התלונן על כל מה שרק יכל.
"קום הולכים" הכרחתי אותו. ומבט ה'את יוצאת לפאב היום?' העצוב שלו חדר לי לעמוד השדרה.
שלפתי את העגילים מהקופסה הקטנה "לשים אותם?"
"לא".
"אבל למה, הם יפים!"
"אני יודע. בואי".

ירדתי למטה ואבא חיכה שם עם המכונית הקטנה שלו. כרגיל, הוא נח לו שם עם מבט תשעה באב כגון 'אין לי כח לחיות', ו'למה לעזאזל הוצאת אותי מהבית'.
"אז מה אבא, כמה ניסיונות התאבדות כבר היו לך היום?" התיישבתי לידו באוטו בחיוך מקסים מתמיד.
"היי דניאלה", הוא אמר בחוסר חיים, "עכשיו כשאת באה אני בטוח אצליח".

אבא שלי הוא אדם מעניין. מלבד העובדה שהוא בוגד סדרתי שמתחתן פעם שלישית ויש לו 3 ילדים מנשים שונות, הוא בן אדם די טוב למעשה.

יש לו עיניים חומות כהות ומצח גבוה. שיער שחור מלא, שפתיים מצוירות שמידי פעם חושפות שיניים שהריחו הרבה סיגריות בחיים שלהן, ואף מעט שפיצי שמתרומם כשהוא צוחק.
יש לו רגליים רזות ומצחיקות, מלאות שיער, ואותן מעטרת כרס חביבה שמגיעה בעיקר בחגים. לרוב, כשהוא נכנס לדכאונות מהסוג הזה היא נכחדת כלא הייתה, אבל בימים טובים היא מגיעה גם למידה 42.

"עדיין לא עונה לך אה?" אמרתי כתגובה לפרצוף החלוש שלו.
הוא סימן 'לא' עצוב עם הראש ומיהר להדליק סיגריה.

לבית של גלית הגעתי בסביבות 12. היא פתחה לי את הדלת עם מכנס 3/4 ירוק וגופיה ירוקה, ואבועגלה על המוח שמעוטרת בחשמל סטטי עצבני.

עשיתי את דרכי לחדרה תוך כדי שאני מנופפת לאמא שלה שמרוחה על הספה בסלון לשלום, ומתחמקת מנחירות האיימים של אבא שלה שמדמה לווייתן לבן זנב מחדר השינה.
מהרגע שכף רגלי נחתה בחדר של גלית, כל מה שעשיתי היה לאכול. ולשחק טאקי.

אוכל, אוכל, אוכל. עוד קצת אוכל. עוגיות, במבות, פופקורן..

"את רוצה לספר לי משהו?" שאלתי בזמן שהיא שילבה במבה עם קרמבו וזיתים ירוקים בלעיסה אחת.
"לא", היא אמרה בעיניים כחולות ענקיות שבכלל בכלל לא הסתירו שקר.

"במבה... קרמבו.. זיתים.."

"....."

"קיבלת לאחרונה?"

"אה..." היא מלמלה ובו בזמן בלעה בגוש אחד את כל מה שעמד לה בפה. "בערך".

"סקוזה מואה?" שאלתי בבעתה, מועכת את עוגיית הקמח ביד.

"זה בסדר, אני אקבל"

"מה זה בסדר?! בכמה זמן זה כבר פאקינג מאחר לך?!"
"עזבי.. לא רציני.. כלום זמן.."

"?" הבטתי בה במבט שואל מרוח בערגליות תות שדה.

"שבועיים..."

"מה???" צרחתי עליה את כל פרורי הערגליות שנותרו לי בפה.

פתאום היא הניחה בבת אחת את כל המתוקים שהיו לה ביד, לקחה את כוס המים לשלוק עצבני ופרצה בבכי.

"אוי נו גלית, את יודעת שאנלא טובה בקטעים של כוסיות"

"זה בסדר", היא ניסתה לדבר בפה מלא עוגיה ומים, ואף מלא חננה.

"אני יכולה להגיד שהילד שלי אם את רוצה"

"חחחחחחחחחחח מטומטמת" היא קראה בחיוך,

"סיפרת לו?"

"הוא יודע שזה מאחר. אבל לא כל כך הרבה זמן".

"יואו ומה תלדי אותו וזה? ותקראי לו מוישל'ה ותלבישי לו שלייקעסים ותניחי אותו עטוף בנייר צלופן ליד המנזר?"

"בית כנסת" היא תיקנה בחצי צחוק מצחיק חצי צחוק מודאג.
"נעשה בדיקה מחר" ניסיתי להשמע רגועה.

"מקסימום נעשה לך הפלה תוצרת דניאלה".