אחרי שנתיים ושלושה חודשים, החלטנו להפריד כוחות.
מוזר,
גם עכשיו אחרי שאנחנו פרודים שבועיים ונדמה שזה הסוף של כל הסופים, אני עדיין מרגישה שעוד ניפגש.
זה קשה.
אולי הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם, לתלוש אותך מהחיים שלי.
בהתחלה זה היה כל כך מוזר. רציתי לדבר איתך ולא יכולתי. לשתף אותך במה שעובר עליי, במה שקורה לי. אבל לא יכולתי.
הימים עברו, והצורך לשתף פחת. התחלתי ללמוד איך זה בלעדייך. זה לא כיף.
אבל עם כל הכאב באה גם סוג של אופטימיות.
כבר שבועיים שלא בכיתי לחברות שרבנו, שאנחנו בהפסקה.. שהשתנית, שאנחנו מתווכחים, שצריך לסיים את הקשר.
שבועיים שאני לא בוכה מסבל ומכאב לב.
אני בוכה,
אבל על הגעגועים אליך. על משהו טוב. לא על ריב או וויכוח. על רגש אמיתי.
לפעמים אני מתחרטת וחושבת שזה היה צעד מטומטם. עד עכשיו אני מידי פעם תוהה אם תחזור, ומחכה לראות אותך שוב. לגעת בך, להריח אותך. לדבר איתך.
אבל אני מבינה שעדיף שתשאר שם, ואני פה.
כמעט כל חפץ בחדר שייך לך, או היה שייך לך, או שהבאת לי אותו במתנה.. או שאהבת.
כל שרשרת שנייה היא ממך, וכל תמונה שאי פעם צילמנו תלויה לי באיזור אחר בחדר.
יש אחת, שנחה לי בקביעות על המראה הגדולה בחדר. כל בוקר, כשאני קמה עם שיער פרוע ועיניים נפוחות משינה, אני מסתכלת עליה.
אני ואתה.
אנחנו מחובקים שם. אחד בזרועות השני, מחייכים למצלמה. לאן הימים האלה נעלמו?
אני מסתכלת על התמונה ובוכה. ככה אני מתחילה את הבוקר כל יום.
בערב, בד"כ כשאני חוזרת מהעבודה, אני נכנסת למקלחת. פותחת את המים החמים, מתיישבת באמבטיה מרכינה את הראש ונותנת לברז לשטוף את הכל מעליי.
ואז אני חושבת עלייך.
כשהמים הרותחים עוברים לי על הגוף אני מריצה בראש את כל הזכרונות ממך. תמיד התקלחתי עם מים רותחים. שורפים ממש. הם משאירים עליי סימנים אדומים,
כמו הזכרונות שלנו.
אני נרגעת כשהמים שוטפים אותי. אני נותנת להם לזרום עליי.
אני מתחילה לבכות.
מוציאה את כל מה שאגרתי ביום שלם. הרי לפחות כמה פעמים ביום אני נזכרת במשהו שקרה, שעשית, משהו שגרם לי להיזכר בך קצת יותר מידי.. ואז הן עולות, הדמעות האלה. ואני מחביאה אותן חזק חזק. הן נוצצות רק בזווית העין, ונעלמות. ואני מחכה לאמבטיה שתתן לי לשחרר אותן שוב.
גם עכשיו כשאני כותבת אני בוכה.
אני מתגעגעת ללטף את השיער שלך, הפנים שלך.
אני מתגעגעת לחיבוק שלך.
לשכב על המיטה כשאתה בעיניים סגורות לידי. ופשוט להסתכל עלייך. ואז תפתח עיניים, ותסתכל בחזרה. ואני ארגיש שלמה שוב.
אני מתגעגעת לחיוך שלך. לצחוק שלך. לעיניים שלך. לשפתיים..
אני מתגעגעת לנשיקות שלך. לנשיקות געגוע שלך אני מתגעגעת יותר מהכל.
אני כל כך רוצה לדבר איתך, אבל אני יודעת ששום דבר טוב לא יצא מזה. שאני צריכה להתרחק, להשלים עם זה. לפתוח דף חדש.
איך אנשים נפרדים? כשהם אוהבים..
אני אוהבת אותך.
אולי יום אחד המים ישטפו מעליי הכל. גם אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דניאלה המקורית