שיעורי ריקוד עלולים להיות מחזה טראומתי למדי. במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר בכעשרים בנות צעירות, שכפי הנראה הפעולה שהכי קרובה לריקוד שהן עשו זה לשלוח יד לפופקורן בעת הצפייה ב"רוקדים עם כוכבים".
אם זה לא מספיק, תמיד אפשר לספר שמדובר בטקס סיום עם תקציב עלוב למדי שבית ספר עמוס בערסים רצחניים משכונות סמוכות מימן.
נפלא.
מה שעוד יותר נפלא, הוא המורה הבת- בת זונה שלנו לריקוד. לא, רגע תקנו אותי..כאורוגרפית.
חראגרפית אולי!
התחת שלה היה כל כך גדול שיכולתי לראות את פעימות הלב שלה דופקות מתוכו.
משנייה הראשונה שהיא נכנסה לאולם הספורט עם המכנס הקצרצר והקוקו עגבניה, ידעתי שמדובר פה בביץ' רצינית. היא התעקשה לכרוך צעיף סביב צווארה אפילו שקיץ, ונשארה עם משקפי השמש בתוך האולם (רמז: אין באולם שמש).
חוץ מלברבר על כמה שאצלה לא מאחרים שאין לה בעיה להעיף בנות מריקודים, היא גם הצהירה בקול על כמה שהיא 'פרפקציוניסטית', 'רצינית', 'חרוצה' ו'הומוגנית'- וואט דה פאק שזה לא אומר- או בקיצור: פרח"ה. (מהשורש יש.לי.תחת.גדול.שדורש.בעיטה).
בשיעור המי זוכר כמה שנכנסתי לכיתה, היא עמדה שם באמצע, היא והתחת וזקפה מבט אל המראה הענקית שמשתרעת לאורך אולם הספורט. כשהבחינה בי, היא היישרה מבט, התכווצה לתנוחת יו-איזה-פאדיחה-אני-לייק-לא-זוכרת-מי-את ושאלה אותי : "יו לא נעים. היית פה כבר? כי אני לא זוכרת מי את!"
"ד-נ-י-א-ל-ה" אמרתי בקול צלול וחד, שחלילה לא תפספס.
"דניאלה? רגע, דניאלה.. דניאלה, דניאלה... אההה! את דניאלה!"
"ככה טוענת התעודת זהות"
"אוקיי אני ארשום אותך. רק שנייה... דנ.. דניא.. עם ה' בסוף, נכון?"
"תלוי. אם את עיראקית גם דניאלע הולך. תלוי איך מסתכלים על זה."
"טוב! נתחיל לעבוד! תשתדלי להשלים את החומר מהר. אוקיי, דניאלה?"
"אהא", סיננתי והזדחלתי לשורה הרחוקה ביותר ממנה.
"טוב בנות! קדימה!"
ואז היא החליטה לפצוח בפלייבק סוער של שקשוקי מותניים ומנגינה שלא תבייש את רקדנית הבטן הנועזת ביותר.
"עשו כפי שלימדתי אתכן!" היא צייצה, ובדיוק אז חדרה לי למוח התזכורת בה פספסתי 45 דקות מהשיעור בטענה ש"אני זאת ממגמת המחשבים שהייתה צריכה להגיש פרוייקט" כשבעצם בזבזתי את כל הזמן הזה אצל החברה חוגגת היומולדת שלי שבמקרה היום גם הייתה שותפה נועזת לבליסה רצחנית של אוכל סיני מצ'יינה טאון שכלל קומבינציית סושי לא ברורה ונודלס עם בקר.
וואו נראלי שהבקר הזה באמת עושה גזים... מה לעזאזל היה ב..
"דניאלה!"
"?"
"אני אשמח מאד אם תנסי להשתלב במהירות בשיעור."
"בכיף", אמרתי והרגשתי את הנודלס יורד לי בצינור הלא נכון..
התעליתי על עצמי. תוך 3 דקות בדיוק כבר הייתי רונה לי 2 כשפתחתי בריקוד מרהיב של הזזת ידי ספגטי ברכבת האולם. פשוט התנוענעות לתפארת.
החראגרפית הכריזה שעכשיו היא תבחן כל קבוצה בנפרד. אני הייתי בקבוצה האחרונה. היא שומרת את הטובים לסוף. אהמ, לגמרי.
~
כשהגיע תורי השתדלתי לפזז ככל יכולתי על הרחבה ולהציג את כישוריי. על אף היותי צינית, אני יכולה להבחין בין דברים מסוימים, ויחסית לבנות מסוימות דווקא נראיתי לא רע.
כשהאבוב המסחרי החליטה למקם, היא קראה את כולן חוץ ממני לשורה הראשונה.
'בקטנה' חשבתי לעצמי. 'מה, הטובים תמיד בשורה שנייה. זה כמו טסט' חשבתי והבועה של חברה שלי אומרת את המשפט הבא קפץ לי לראש 'טסט שני עוברים א י נ ט י ל י ג נ ט י ם'.
אבל נחשו מה, גם בשורה השנייה לא מצאתי את שמי.
איפה כן? שם מאחורה. שורה שלישית. מתחת לערמת המזרנים והמשקולות. לא, רגע. מתחת לערמת האבק שמתחת לערמת המזרנים והמשקולות!
יותר ממורמרת מזה- אין.
הסתכלתי סביב על השורה השלישית. מצד שמאלי עמדה מקל עץ אנושי שפינוקיו (לפני שהפך ל'ילד אמיתי') יכל לזוז טוב ממנה, ומצד ימין עמדה בלונדינית חסרת חוליות וקאורדינציה, שנשבעתי שהבייבי ליס עוד תקוע לה איפשהו בתאים האפורים של המוח ושרף לה את כולם.
'היא נוקמת בי!' חשבתי במירמור, 'על 45 דקות של איחור לשיעור הדפוק שלה. מה! היה לי תירוץ מוצדק! לפחות ממה שהיא יודעת...'
את שאר הריקוד ביצעתי בחוסר חיים, ושמרתי על עקביות מוחלטת בה החראגרפית סיננה כל רגע "דניאלה, חזרי לשורה.", "דניאלה, עשי יחד איתנו", "דניאלה, את מסתדרת?"
אם לפחות ההורים בקהל לא יראו אותי אי שם בשורה השלישית בזמן המופע, אז שהחראגרפית תזכור אותי טוב מאד. כל כך טוב שהיא תתעורר בזיעה קרה בלילה ותצווח "דניאלה!! זה פלייה לא רלווה!!! פלייההה!!!!11111"
~
מטומטמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דניאלה המקורית