א' אוהל, ב' זה בלוג

זה די נפלא שבמקום לעשות עבודה במשפטים אני מחליטה לחזור לכתוב בבלוג.

מדהימה אותי הקיצוניות שבלהיות סטודנט,

מצד אחד אתה מרגיש חכם בטירוף, כי אתה יושב בהרצאות כמו נאד נפוח עם הלפ טופ הענק שקנית בגודל 15.6 אפילו שאמרו לך לא לעשות את זה, כי יום אחד תהיה סטודנט וזה יהיה לך כבד מידי. אתה מקשיב למרצים ומנסה להיות הכי מרוכז שאתה יכול,

גם כי אתה רוצה להוכיח לעצמך שאתה לא אותו מפגר שהיית בתיכון, וגם כי כל החארות שמסביבך מקלידים בטירוף חושים ונדמה שתמיד כולם מקבלים 100 בעבודות, ורק אתה 65, אז אתה מרגיש צורך להתאים את עצמך ולהיות חרשן כמותם.

מצד שני, אתה יושב לכתוב עבודה על אלוהים יודע מה, שצריך לקרוא בה מאמר על אלוהים יודע מי, אתה צריך להשתמש בכללים משפטיים הזויים שאין לך מושג עד עצם היום הזה מה הם על אף שכבר עברו חודשיים מתחילת הלימודים, ונוסף לכל זה, אתה גם מוגבל בפאקינג 750 מילים.

ואז, בשיא הפוציות שלך, אתה מממש את היותך סטודנט פלצן למשפטים ומתחיל להרהר בעובדה ש750 מילים זה לגמרי פגיעה בחופש הביטוי. חוק יסוד מישהו?

תוך כדי הניסיון הכושל לכתוב את העבודה אתה מבין כמה אתה מפגר ולא יוצלח, כמה אתה צעיר ונטחן כי אתה בשנה א' אז אתה לא מבין כלום מהחיים שלך, ואז, בשיא הייאוש, יש לך הארה ואתה קולט שבכלל היית צריך ללכת למנהל עסקים [בתאכלס לא, כי אם יש משהו שאני יותר גרועה בו מחפירות זה מספרים].

חבל שהכל לא יכול להיות ממש קל וממש נחמד, שהעבודות יהיו ממש קלילות [או שפשוט לא יהיו בכלל], ובאופן כללי, חבל שכולנו לא יכולים פשוט לנפוש חודשים על גבי חודשים בקאריביים ואז פשוט לחזור לארץ עם השכלה מטורפת בלי שום מאמץ ולהתחיל לעבוד בחברה או סתם באיזה חנות תקליטים ולעשות פאקינג מלא-מלא כסף.

הלוואי והייתי עשירה...

הלוואי שגם הייתי לוקחת דברים קל יותר.

מה שגורם לי לחשוב על כך שאני ממש דרמתית ברוב התחומים בחיים שלי. למשל,

לפני חודש התחלתי קשר עם בחור ממש אידיוט שהיה עושה לי לייקים באינסטגרם. אמיתי לגמרי.

יום אחד הגבתי לו על תמונה, הבחור כנראה הסיק מזה שיש לו כרטיס ירוק וצץ לי בפייסבוק.

מפה לשם, החלטתי לא להיות הכלבה הסנובית שאני תמיד ופשוט לזרום בדיבורים איתו. בהתחלה חשבתי שהוא ממש משעמם,

אחרי זה חשבתי שהוא אפילו קצת מטומטם. כשהוא סיפר לי שהוא עשה כמה קורסים בבישול ושהוא טייל בכל העולם בערך חשבתי לעצמי 'וואו, כמה חוסר שאיפות בבן אדם אחד'. מודה, התנשאתי.

כמה ימים אחרי כבר התחלתי להביע בו יותר עניין, פתאום היה לי נחמד שהוא שולח הודעות ופתאום אפילו קצת סקרן אותי מה בדיוק הוא עושה בתפקיד שלו בעבודה ועד כמה הוא אוהב את זה. ואז התחלתי למצוא את עצמי מתכתבת בטירוף עם בחור אקראי לגמרי, 

שרק אלוהים יודע אם הוא איזה דרוזי סוטה שמצא אייפון והחליט לפתות אותי. אבל לא היה לי אכפת, זה היה כיף.

התחלתי להתמכר לשיחות טפשיות באמצע היום וגם לשיחות עמוקות אל תוך הלילה. אהבתי את זה שהוא היה שולח לי תמונות שלו עם אפס מודעות עצמית, כי הוא היה מצלם את עצמו מלמטה וכל הסנטר שלו היה נשפך על כל המסך. 

אבל לא היה לי אכפת.

אחרי יציאה מקשר חונק של 4 שנים, וכשאני אומרת קשר חונק של 4 שנים הכוונה היא לכך שהוא היה צריך להיגמר מזמן, התכתבות כזו זה משהו שעשה לי טוב. הבחור הזה עשה לי טוב. 

נכון שהיו קטעים על הפנים, ובסך הכל התכתבנו חודש וכבר הספקנו לריב כאילו אנחנו נשואים 4 שנים + 3 ילדים, כלב ומשכנתא, אבל היה בו משהו שלגמרי קסם לי. הפשטות הזאת שבלעשות מה שאתה אוהב, של לא להקשיב לתכתיבי החברה ולרוץ לעשות תואר אקראי בסתם משהו רק כי כולם עושים את זה, אלא ללכת לעשות כמה קורסים ולעבוד במסעדה, להתעסק עם אוכל, רק כי אתה באמת אוהב את זה.

ובכלל, התחביב שלו לצלם היה מקסים בעיניי. יש יותר אמנות מלתפוס קטעים קסומים בעדשת המצלמה? ילדים, נופים, צמחים, אוכל, חברה. האמנות שלו הקסימה אותי.

כשהוא עשה לי סרטים על זה שהוא נעלב ממה שאמרתי או שהוא חושב עליי רוב היום ישר חשבתי על זה שהוא ממש מטומטם אם הוא חושב שאאמין לחרא הזה, אבל היה לי ספק קטן שאולי הוא באמת כזה. אולי הוא באמת נעלב בקלות ולוקח דברים ללב, אולי הוא באמת מתאהב מהר כמוני? היה משהו ברגישות שלו ובזה שהוא לא פחד להראות את זה שחימם לי את הלב. כן, אני לגמרי נאיבית.

אז... היה לי כיף לדבר איתו, לשמוע ממנו לשתף אותו בדברים הכי אישיים. חבר וירטואלי יכול להיות ממש רעיון אידיוטי, ומצד שני אפשר ממש להיקשר אליו רגשית, כי הוא יכול להיות ממש שותף לדברים הכי קטנים בחיים שלך, לכל שטות קטנה בסדר היום,

ואז כשהוא נעלם זה מבאס לגמרי.

מה שהכי הצחיק אותי היה שהוא נלחם עליי כמו איזה מטורף, כאילו אני חברה שלו איזה 5 שנים, התחנן שניפגש ושנראה כבר אחד את השני, לשנינו זה היה סיוט למרוח את זה נצח, אבל לא רציתי להיפגש עם אף אחד לפני שעובר לי לגמרי מהחבר הקודם. אני לא ממהרת לשום מקום.

עד שיום אחד הוא בא עם יציאת ה'אני צריך זמן לבד' הזה.

בן אדם, וואט דה פאק?

באיזה הקשר הוא רוצה פתאום להיות לבד, מה הוא אנה פרנק? מי מבזבז חודש בהתכתבויות עם בחורה ואז רוצה 'זמן לעצמו כדי לסדר לעצמו את הדברים'?

מיד הסקתי את הדבר הברור מכל, שכנראה הוא הכיר איזו בחורה שזמינה לו באותו רגע וכמובן שהיא הרבה יותר מבטיחה ממני. או שהוא פשוט לא התנתק מהאקסית הפוסטמה שדומה לזן חדש של ברווז.

אם אתה לא בטוח בעצמך, מה מתחיל לנהל שיחות עם בחורות מהאינסטגרם? חתיכת דוש.

בכל מקרה, הלב שלי נשבר חלקית. אבל כנראה שתודה לאל שלא נפגשתי איתו, כי אז יכל להסתיים בשברון הרבה יותר גדול.

אז כרגע אני אסתפק בעובדה שהחיים שלי אפורים וחסרי מחזרים, אבל היי, אולי זמן לבד זה דווקא טוב? אולי אני צריכה להסתגר בחושך וקצת לרחם על עצמי בשביל להעריך תקופות טובות יותר?

אז נכון שאני סטודנטית ענייה רווקה ממורמרת וחסרת תחביבים, אז מה? תמיד יכול להיות גרוע יותר.

אולי מחר אני אהיה סטודנטית ענייה רווקה ממורמרת חסרת תחביבים וקטועת רגל. זה יכול ממש לבאס.

בנימה אופטימית זו, קטע מתוך שיחה קצרה שלי ושל חברתי הסטודנטית הענייה והממורמרת לא פחות:

"בא לי שופינג. אין לי כסף"

"כן. ככה זה מעמד הביניים.."

"איזה מעמד הביניים? מעמד הבינתיים - בינתיים יש לנו עוד קצת כסף למכונות של השקל"

שאו ברכה,

דניאלה.