א' אוהל, ב' זה בלוג

אם הייתה גדר חשמלית שאפשר לשים מסביב לעומר, זה היה נעים וגם נחמד. אבל האמת היא שאין אפשרות כזאת. אין לי כסף.

חוץ מבוקסר עם כיתוב " אם את רואה את זה, את קרובה מידי לחבר שלי!" שומדבר אחר לא עלה לי בראש, ולמען האמת גם לא היה עולה כלום עם כמות העצבים ששכנה שם.

נכון, אני פרנואידית,

נכון, אני היסטרית,

נכון, אני אוהבת פיתה עם חומוס, נקניק ומלפפון חמוץ,

אבל זה לא שולל את העובדה שאני צודקת.  כי אני תמיד צודקת. גם כשאני לא צודקת- אני צודקת. וגם כשעומר צודק וחושב שאני לא צודקת אני עדיין צודקת, כי יש צרכים שהוא עוד כנראה רוצה שימלאו לו אותם בחודשיים הקרובים.

אני כל כך שונאת את הידידות הטורדניות האלה. בשביל מה אתן קיימות? מה הצורך הקיומי בכן?

אתן תורמות במשהו? לא. אז בשביל מה? ולמה דווקא אני מוצאת את כל הרמזים הבוגדניים האלה שגורמים לשחלות שלי לצאת לי מהאף ולחנוק את עומר בשנתו?

"די!!!! ידעתי שתעבור מאמי שלי!!!!"

א. הוא לא שלך.

ב. הוא לא שלך.

ג. סתמי תפה יא זונה.

ד. מי-את-שתקראי-למה-ששלי-שלך.

הרי יש לך חבר יבהמה, למה את נדבקת? מה אין חיים? אין?

אני שונאת את זה הקטעים האלה. או שאני הכי רדומה בעולם, או שאני יכולה לרצוח. מה שבטוח זה שלעומר לא מתקרבים יותר מידי אנשים. [למרות שלאחרונה הרשיתי לאמא שלו להגניב חיבוק.]

הנוד האפריקני הזה היה בגיבוש טייס. כן, איך שרדתי את כל השבוע הזה בלי להפציץ בפוסטים? הדחקה, רבותיי.

שבוע שלם. אסור לקיחת פלאפונים כי אמא שלהם בגבס, אז שבוע שלם קראתי מכתבים ממנו, שהוא כתב לפני. מכתב לכל יום.

במכתב הראשון בכיתי, במכתב השני בכיתי, במכתב השלישי הרמתי גבה ואז בכיתי. ברביעי כבר התאדשתי.

המכתב השישי היה הכי מאכזב אפשר לומר. יום אחרון, אז מחפפים ב"זה היום האחרון!" בענק, ומצפים שזה מה שיכפר על החוסר כח להשקיע בעוד מכתב.

אבל לא נורא. במילא הייתי אדישה כמו כפכף ועצבנית כמו אלמנה שחורה, וההודעה של הבוקר השישי [8 בבוקר אינעעעל דינק!] שכללה "חבר שלך טייס" רק עיצבנה אותי יותר.

איפה הגעגועים? החיבה? הרצון העז לראות את החברה המהממת שלך שנשכחה אי שם ברחבי חולון? אתה לא מתבייש? לא עושים דברים כאלה.

ציפיתי לקצת יותר אבל התאדשתי וחיכיתי. כשראיתי אותו הלב שלי חזר לדפוק מחדש.

השיער שלו היה קש, והפנים שלו היו יבשות ואדומות. הוא קפץ עליי וחיבק אותי, ובלי שיגיד כלום יכלתי להרגיש כמה המחשבה שהוא חוזר הביתה, ואני מחכה לו שם, נתנה לו כח.

שהינו אחד בתחת של השני כל היום. הוא חפר וחפר על סיפורי טייסים וגיבושים, ואני גלגלתי פסטה על המזלג והקשבתי בשקיקה. פתאום כל משפט שלו היה כמו מילה, ולא יכולתי לחכות עד שישתף אותי בעוד ועוד פרטים.

ההודעות יוצאות ריקות.

השערות שלי נעמדו מחדש. אני לא מבינה, למה לך למחוק הודעות יוצאות?

ה'מאמי שלי' נתקע והידהד לי במוח. כל מה שראיתי זה את המכנסיים הקצרים שלה באישונים, ואת החיוך המרוח שלה שדבק לי למוח ורציתי לבכות.

אני שונאת אותה.

היא נדבקת, אתה אמרת לי שהיא נדבקת.

אתם הרי לא ידידים כל כך טובים, אז מה היה חשוב לרוץ ולספר דווקא לה? ולמה היא חייבת להציק ולהגיד שהיא עוד תתקשר במשך הערב? יש לי פתיל קצר ולב מרוקאי, אתה יודע שזה לא שילוב  טוב.

זה ישב לי במוח.

אני לא דואגת. אני יודעת שאתה נאמן, אני יודעת שזה כוונות תמימות, אבל כל מה שיכלתי לחשוב באותו הרגע זה על איך אני שמה את הראש שלה במפצח אגוזים ובוהה בו בשעה שהוא מתנפץ למיליוני חתיכות- ראש.

אמרת לי שאתה מוותר על טייס. אתה יודע כמה קשה להתסכל עליך ולתת לך לוותר על זה? אתה יודע כמה קשה להסתכל עליך ולשכנע אותך להלחם על זה?

הרי בכל מקרה אני אצא מפסידה.

אני לא רוצה שיום אחד תסתכל עליי ותגיד 'היא זאת שהרסה לי את החלום'. אני לא מהנשים האלה. אמרתי לך. אני אדחוף אותך קדימה,

עד שתקטוף את כל הכוכבים שבשמיים. ההצלחה שלך היא ההצלחה שלי, לא סתם פתגם- אלא מציאות.

אם אתה אוהב בנאדם אתה גם דואג להצלחה שלו, לעתיד שלו, לחלומות שלו. ואני דואגת לשלך. זה יסדר אותך בכל כך הרבה מובנים. יבסס לך את העתיד.

אתה תהיה בטובים שבטובים, ומפה השמיים הם הגבול.

מצד שני, איך. איך אני אחיה בלעדיך. בלראות אותך פעם בשלושה ארבעה שבועות במקרה הטוב ליום יומיים?

מכות מצרים פחות נורא מזה.

שבוע אחד של נתק בגלל הגיבוש והראש והלב הלכו לאיבוד, אני צריכה אותך כאן איתי.

יהיה לך טוב אם תחזור כל יום הביתה?  אם תעסוק במחשבים. יחידה מובחרת מאוד בצבא, אחדים מתקבלים. אבל בהשוואה לטייס? כל דבר זה אפר, זה גרגיר חול. ומי אני שאשכנע אותך אחרת.

הלוואי שהיה פתרון טוב. הלב שלי התפוצץ והתחמם ל400 מעלות כשסיפרת שלא תהיה מסוגל להיות רחוק ממני.

ואני שאלתי שוב ושוב, אם זה רק בגלל זה, כי יום אחד אתה תצטער.

ואמרת שלא, שזה גם. אבל לא רק. ואני עדיין משכנעת אותך לעשות את זה שנראלי הכי טוב, או יותר נכון נראה להורים שלך הכי טוב.

אבל בסופו של דבר אשמח במה שיעשה לך טוב, ובמה שתבחר. כי זה מה שחשוב ולא מה שאחרים אומרים.

לכל מקום שתלך, אני אלך איתך.

איפה שלא תעמוד, אני אעמוד מאחוריך.

כל עוד תרצה.

ואז באה פרחה עם מכנסיים קצרים וקוראת לך "מאמי שלי" ואני אמורה לאכול את זה. יא רייט.