אי אפשר לנהל קשר שמתקיים מריבים, אי אפשר.
אי אפשר לשרוד במערכת יחסים כזאת, שכל הזמן יש בה הרגשה של פחד ושל חצי טון על הלב. שבכל פעם ששואלים אותי מה איתך אני עונה שאנחנו לא מדברים,
או שרבנו, או ש'אל תדברו איתי על זה עכשיו'. נמאס לי, למה זה צריך להיות ככה? בשביל מה לעזאזל אני אחכה?
בשביל פעם בחודש שתחזור הביתה ותריב איתי?
כל הזמן אתה דואג מזה שלא נתראה בצבא, ושתחזור פעם ב.. וזה יהרוס, אבל לא לדבר איתי כמה ימים כי אתה עקשן, זה כן?
לתת לי לצאת מהבית שלך בוכה כשאמא שלך רצה בעקבותיי, זה כן?
לסכן את האהבה שלנו בשביל האגו המטומטם שלך והעקרונות העלובים שלך, זה כן?
למה אני נלחמת בכלל.
למה אני לא יכולה להבין שאולי יש יותר טוב במקום אחר.. אולי אני פשוט לא רוצה. אבל אני לא יכולה יותר.
ריבים על גבי ריבים על גבי ריבים. וזה קשה וזה כואב. ואני רוצה מערכת יחסים נורמלית, שבה הזוג מדבר ומתקשר אחד עם השני. מערכת יחסים בה לא חייב להיות יום שרבים בו, ושתקשורת טובה מחזיקה יותר משעה וחצי.
אני רוצה להרגיש אהבה נקייה, כזאת שכיף לחשוב עליה. פעם זה היה ככה. או לא. איך שאני חושבת עליך הלב שלי מתמלא פרפרים ולבבות, ואז מגיח בלוק שחור שחוסם לי את הראיה וכל מה שאני רואה זה ריב וסכסוך אחד גדול שאי אפשר בכלל לצאת ממנו.
נמאס לי להיות 'זוג מיוחד'. זוג ש'אהבה מצילה אותו'. למה? אני מעדיפה להיות זוג רגיל. לא מיוחד. זוג שרב כל כמה זמן.. ומתנהל כמו שצריך.
למה אהבה לא יכולה להיות פשוטה יותר?
כמה אני כותבת עליך.. כמעט כל פוסט זה עליך. כל דבר איכשהו מתקשר אליך.. גם כשאני לא כותבת עליך, אני כותבת עליך.
אתה אוהב אותי. אני אוהבת אותך. ופאקינג שיט זה לא מספיק!
כל מקום פה יש תמונות שלך. שלנו. כל דבר מזכיר לי אותך, כל שערה מהאף שנשרה לך על הסדין שלי מזכיר לי אותך. אני שונאת אותך לפעמים, אתה פוץ.
איך אתה נותן לי לבכות.
איך מצד אחד אתה יכול להיות כל כך אכפתי וכל כך להרעיף אהבה ולתת לי להרגיש שאני מלכת העולם, לוותר על דברים עצומים בשבילי, על עתיד שלם בשבילי.. ואז לתת לי לבכות.
אני לא מבינה את זה. איזה מן בנאדם קר אתה?
כמה שיחות היו לנו. נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה. מה אתה רוצה שאני אתייאש ? אין לי כח לפנות אליך בכלל.
אתמול עוד פעם נתת לי לצאת מהבית בסערה, כשאמא שלך רצה אחריי ומתחננת שאני אעצור תמעלית כדי שתקח את הנעליים. ואני בינתיים ברחתי, לא רציתי שעוד פעם תראה אותי בוכה.
פעם לא היית כזה.
ומה אני אמורה לעשות? לוותר עלייך? אני לא טיפוס שמוותר. אבל אני גם לא טיפוס עקשן.
אני אפסיק לאהוב אותך בסוף אתה לא מבין? למה אתה עושה את זה. נכון שאתה לא האשם היחידי, אבל אתה גם לא תורם. היחס שלך רק נהיה גרוע יותר.
למה הקיצוניות הזאת. בדיוק שלשום היית פה על המיטה והתנשקנו והתחבקנו ואמרת לי שאתה לא מסוגל להיות רחוק ממני, שלא תסתדר שם בצבא בלעדיי.
ראיתי שהעיניים שלך נצצו.
כמה פעמים כבר תכננו את הבית הקטן שיהיה לנו, עוד מעט.. עוד שנה שנתיים, שנוכל להרשות לעצמנו בית לבד, 'בלי הורים', עם כלב שתקנה לי במתנה עם סרט על הראש, ומיטה הכי נוחה בעולם עם סדינים לבנים.
מה אני אמורה לעשות?
למה אני לא וותרנית? למה אני לא מניחה לזה כבר? למה כשאנחנו מסתדרים סופסוף ומתפייסים, אני מתרככת שוב ושוכחת את כל הזוועה הזאת.
מהזה החוסר אונים הזה.
למה זה רק הכי טוב בעולם והכי נורא בעולם? למה זה לא באמצע?
אני לא יודעת מה לעשות.
תגיד לי.
במקום לברוח תגיד לי.
כנראה שאני אכתוב הרבה בזמן הקרוב. באסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דניאלה המקורית