א' אוהל, ב' זה בלוג

יום מוזר עבר על כוחותיי. ראשית כל, נתחיל בזה שיום חמישי הזה [כןכן, עוד יומיים] נגמרים חיי באופן רישמי.

מיי בויפרנד איז מתגייס, ואני אפילו לא רוצה לתאר לכם את ההרגשה האיומה שמתחוללת אצלי בלב.

טוב בעצם אני כן אתאר לכם כי כשחושבים על זה אין לי משו יותר מידי טוב אחר לעשות. ב3 לפנות בוקר.

הוא אצלי בערב.. וכל חששות הצבא נפתחו. מי שהיה מסתכל מהצד היה מבק אותי ברכות ודורש מעומר להצמיח ביצים, אבל תודה לאל אפחד לא ראה אותנו מהצד.

הייתי כל כך עצובה..ומבוהלת.. והיסטרית. והוא חיבק ונישק, ואני מרחתי את הנזלת הדביקה שלי על כל הטי שירט הלבנה שלו.

הוצאתי את הכל סופסוף: דמעות, תסכול, כאב, חננה.

ממש הרגשתי שאני מתפרקת. יותר נכון מתרפקת. כשהוא עוטף אותי בשתי ידיו ומבטיח שהכל בסדר, רק אז, רק אז אני מרשה לעצמי להתפרק באמת.

והפעם זה לא היה כמו כל ייבבת נשים אפיינית, הפעם זה היה כאב חד וישיר, שגרם לו לחבק אותי חזק חזק ולהתייפח קצת בעצמו.

היום הלכנו לחרוש את הערוגה, כלמר- לספר את הרעמה האלוהית שלו.

שיטטנו ברחבי המרכז ותרנו אחר מספרה שמוכנה להואיל בטובה להיות פתוחה ביום שלישי[!].

לכל חנות שנכנסנו עומר שאל אם מוכנים לקבל אותו, ואני שילבתי אצבעות מאחורי הגב לקבלת סירוב. כשקיבלנו סירוב, חייכתי חיוך ניצחון מאושר שנתן לי לזכות בעוד כמה דקות עם השיער שלו.

לבסוף  אמונת האצבעות לא החזיקה הרבה, ואיזה בן אלף חסר עבודה אחד הסכים לקבל אותנו.

הרגשתי את הלב שלי דופק.

הוא שטף לו את השיער והושיב אותו על כיסא המספרה. הסתכלתי עליו בעיניים חוששות, ואז החלטתי לבדר את עצמי למוות ושלפתי את מצלמת הוידאו בפלאפון שלי וצילמתי הכל.

כל שערה שנפלה מראשו נלכדה במצלמה שלי, ואני צפיתי בשידור חי וראיתי איך הספר מוריד את קצוות ההיסטוריה המשותפת שלנו.

לא סתם מיררתי בבכי חבוי כשמכונת השדים הזאת גילחה לחמוד הקטן שלי את הראש. הרגשתי איך בכל שערה משהו ממני נלקח.

נזכרתי בכל הפעמים בהם העברתי אצבעותיי בין שערותיו, הדבר שאהבתי לעשות מכל.

והשערות הללו, השיער המעט ארוך והשובב הזה, ציינו לי בו ילד. ילד צעיר שלא רצה להתבגר, אותו הילד שהכרתי אז, ב3.10 והפכנו לבלתי נפרדים מאותו הרגע.

וסירבתי להרפות.

כששאריות שערותיו של עומר היו מפוזרות על רצפת המספרה, הרגשתי שנגמרה תקופת הצעירים המאושרים, והגיע הזמן להכנס לחיים האמיתיים.

לא שבהם אי אפשר להיות מאושרים, אבל במציאות שלנו זה קצת קשה.

ביי ביי שיער ארוך, לפחות ל3 שנים הקרובות של הקורס. לא עוד לשחק לו בשיער, לא עוד לחטוף זפטות כשהוא יוצא עם שיער רטוב מהאמבטיה ומצליף בי אותו,

לא עוד לבהות בשערותיו שנופלות על פניו כל פעם שהוא הופך אותי על גבי, ומנשק,

לא עוד להיות ילד.

דפדפתי בתמונות שלו שנמצאות בזכרון הפלאפון שלי, בהם הוא מחייך חיוך מטומטם למצלמה ושערו הפרוע ניכר ברקע. וצבט לי בלב.

הוא פאקינג ילד. למה לוקחים לי את זה?

השיער הזה הוא יותר מסתם שיער, הוא שיער שסימל כל כך הרבה דברים.

שיער, צורת שיער.. הפכה אותו לגבר. ולא הייתי בטוחה שאני מוכנה לכך.

כשהוא התרומם מכא המספרה והביט בי עם ראשו הביצתי, פרצתי בצחוק נוראי. צחוק שעודד אותי לחשוב שזה לא סוף העולם, וצחוק שמסתיר עצב.

והאמת? זה לא כזה נורא. בכלל לא. נכון,זה מוזר.. אבל זה משהו חדש, ואני אתרגל. אני חייבת להתרגל.

בערב עומר הזמין את כל החברים לארוחה במסעדה.

'מה לי ולהם?' צווחתי בהיסטריה כשעומר הטיח בי לבוא.

'מה היה לי ולהם כשבאתי לימולדת שלך?' הוא היה חייב להזכיר.. סעמק.

'אבל אני לא קשורה.. ואני לא.. זה לא.. תראה, זה שונה. זה.. כאילו מה אני..'

'טוב את לא חייבת' כוסעמק, זה שם הקוד אצל המרוקאים ל"חכי, חכי נגיע הביתה".

התנחמתי בכך שחברה שלי הייתה אמורה לבוא, מה שבסופו של דבר לא קרה, והותיר אותי עם 0 תקוות.

מיותר היה לציין שלא הייתי קשורה באופן זוועתי עד מכאיב, וכי לא מצאתי בהם שום עניין. להיפך, העניין היחידי שמצאתי היה בתחת של אחת הבנות שם שגרם לי לתהות - האם הוא יכול לאכלס שם את נועה תשבי?

בשאר הזמן הפנוי, בחנתי מקרוב את רגליה של אחת והיחידה, המציקה בנשים. שנאת את הנוכחות שלה, אבל היום נוכחתי לדעת כמה מזוויעה היא.

שמישהו יזכיר לי למה תפסתי ממנה משהו לפני?

כאילו, אנורקסי זה לא סקסי מיידל'ה, את בפאקינג מסעדת המבורגרים.

'עומר!' היא קראה בפאקציות מתפרצת 'אתה תגרום לי להשמין!' היא אמרה כשהביטה בהמבורגר שישב לו בנחת על צלחתה.

יא רייט, כאילו עוד שניה היא לא תלך להקיא אותו בשירותים.

וכמובן, בגלל ששום ערב לא יכול לחלוף ללא פאדיחת-על מצידי:

ישבתי לי בודדה וגלמודה, מחפשת מה לעשות. ומכיוון שלא מצאתי, החלטתי להתעצבן מכל דבר שעומר עושה. מה גם שהוא נתן לי סיבות.

למרות זאת.. ניסיתי להרגע. החלטתי שזה אירוע לכבודו ואין סיבה לחטוף. ואולי כמו תמיד נחלוק צלחת אוכל משביעה ועשירה חלבונים ונרוץ אל עבר השקיעה..

היי! מהזה? הוא דופק ארוחה עשירה מלאת חלבונים עם נועה!

'תפסיק לדחוף לה מזלג לצלחת!' אמרתי לו בהתרעמות,כשהוא המשיך לאכול עוד ועוד מהצלחת של ידידתו.

נשמתי עמוק, אך בכבדות.

כשהוא התעלם ממני טוטאלית והתחיל לפתח דיאלוגים מרשימים עם השנואה מכל עם הרגליים, החלטתי שזה הסוף! זהו! אי אפשר יותר!! זה נגמר!!!

והוצאתי את הפלאפון להתבכיין לחברה באסמאס.

'הוא לא מפסיק לאכול לנועה מהצלחת ולדבר עם רגליים' [רגליים= הג'ירפה הכונפתית השנואה מכל המוכרת למכורי הבלוג בתור מפיצת כינויי ה'מאמי' באסמאסים].

אך, איזה שוק אכלתי ארטישוק נחשו מה קרה.

כשהואלתי בטובי ובשכלי ללחוץ SEND הופתעתי להפתעתי הרבה,לגלות כי שלחתי אסמאס קדוש זה לפלרטטן שממולי. עומר.

התחלתי לבעוט בהיסטריה עם הרגליים ולבטל את ההודעה, אבל אלוהים ממש ממש אנטי דניאלה בזמן האחרון כך ש...

*צליל הודעה*

עומר הגיב.

עומר הגיב.

עומר פאקינג הגיב$%$#^

כאילו אלוהים אמרתי שאתה שונא אותי אבל אתה לא באמת חייב לקיים את זה!!

'לפחות אני לא בא עם חברה שלי ומתעסק כל הערב בפלאפון'.

דממה.

הכחשה.

חה. אני כתבתי את זה? מפתאום. זה לא אני שלחתי, זה אליהו הנביא.

החלטתי לפצוח בתגובת ההתעלמות. שיחקתי אותה מקבלת הודעה ממישו אחר, מגיבה לו, ו מניחה חזרה את הפלאפון על השולחן בידיים רועדות.

דקה.. שתיים..שלוש עברו.

'רציני לא שמת לב?' שאל בסוף עובר בחוסר סבלנות, אחרי שהספקתי להבחין בו מגחך עם חברו על האסמאס השוגג ששלחתי לו.

'מה אתה מתלהב?' עניתי בהתקפה חוזרת, 'זה סתם בצחוק'. איזה קלאסה אני, משהו. מ-ש-ה-ו.

'מה צחוק?'

'חברה שלי שאלה אותי אם אתה כבר מפלרטט עם אחרות, אז שלחתי לה את זה בצחוק'.

עומר בולע רוק מביט בי ושואל 'אז למה את עצבנית?'

המשכתי לטעון בתוקף שאני לא, אבל חתיכת הקציצה שנדבקה לו למצח בעקבות חבטה ישירה שלי אליו, הסגירה אותי כנראה.

יופי דניאלה. מלכת הפאדיחות, למה אפעם לא הכתירו אותי על זה? אני לא חכמה במילא! נשבעת!

את המשך הערב העדפתי לבלות בבית כמו זקנה מלאה ברחשים.

הם הלכו לנפוש להם בים. עומר , החברים , ורגליים.

ואני וויתרתי. המחשבה שהיא תהיה שם, איתו, בים,לבד חלפה במוחי, אך החלטתי להפסיק להיות קוץ בתחת [לפחות להערב], לסמוך עליו לשם שינוי, ולתת לו לעשות חיים.

אחרי הכל, צבא.

הוא קצת התבאס, ואני קצת ביאסתי.. אבל חשק לא נותר לי לים מה גם שאין לי קשר לחבריו ושהיה לי חרבון עצבני.

אמרתי יפה שלום שלום במבט של 'היי, אני הולכת ישר לישון עם פיג'מת הנסיכות שלי ובכלל לא לשלשל כל הלילה',

נשקתי לו על השפתיים, וקיוויתי שאלוהים יכה בי בשינה כמה תכונות שהייתי זקוקה להן היום, כמו חברותיות למשל.

אנטיפתית. את תמותי לבד, זה מה שיקרה. פשוט תמותי לבד בחדר קטן ואפור.

עצוב וקשה, ואני מקווה שיצא לעדכן אחרי/לפני הגיוס כי קשה לי נורא.

דניאלה.