בלוג מבולגן

זה מוזר שדברים שהיו כל כך אמיתיים,

הרגישו כל כך אמיתיים,

נמצאים בסימני שאלה, ונשארים כזכרונות כואבים.

זה מוזר שרגשות כל כך חזקים הפכו לזיכרון ארוך וכואב.

זה מוזר שהבן אדם הכי קרוב הפך לזיכרון הכי כואב, שכל המילים ששומעים בזכרונות האלו פשוט צורבים בלב.

זה מוזר,

וזה כואב.

ונשאר רק זיכרון.

וחור בלב.

צעקתי ואף אחד לא שמע.

אז אני שותה ולא מרגישה.

כביכול.

לאהבה יש תוקף?

איך אפשר פשוט להפסיק לאהוב?

איך זה בכלל הגיוני?

נראה שהכל כל כך מקולקל. לא ברור איך דברים הסתדרו עד עכשיו בעולם, שום דבר לא הגיוני.