The cave of bad dreams
בלוגי הוא עולמי הפרטי. הכניסה חופשית לכל החפץ בה. |
| 6/2008
פוסט חצי פרידה.
בסופו של דבר, אף פעם לא אמרתי את כל מה שבאמת רציתי לומר.
אף פעם לא הצלחתי להגיד באמת הכל.
להגיד שזה עזר לי? זה לא.
להגיד שבאמת "פרקתי" כאן את כל מה שעבר עליי, ואחר כך הרגשתי טוב יותר?
גם זה לא נכון.
יכול להיות שזה התחליף שלי לפורום בייבלייד שכבר 3 שנים אם לא יותר, הפסיק את פעילותו.
דבורה אמרה שעדיין מאוד קשה לי לבטא רגשות. ושקשה לי אפילו לחשוף אותם בפני עצמי. אז לחשוף אותם בפני מישהו אחר?
ואולי זאת הסיבה שמעולם לא יכולתי באמת לכתוב כאן.
בעצם, אחת הפעמים היחידות שבאמת הרגשתי שאמרתי הכל, הייתה בשיחה עם סהר.
והשאלה היא, למה אני ממשיכה לכתוב כאן, כשיש לי את סהר?
ואולי, אני כבר יותר מדיי רגילה לכך שיש מקום כלשהו ברחבי האינטרנט, ששייך לי.
ובעצם בלעדיו, אני אהיה דמות לא מוכרת. אבל למה אני צריכה שיכירו אותי?
מה זה יתן לי?
אני זוכרת שבערך לפני חודש, כתבתי פוסט דומה.
שבו שאלתי את עצמי, מה אני אעשה במקום להסתובב בישרא-בלוג.
כשבעצם, להסתובב בישרא-בלוג זה בזבוז זמן. יכולתי לעשות דברים הרבה יותר מועילים מזה.
אני באמת שמחה מהתגובה שלך, אור.
פעם בכמה זמן יש מישהו שחייב להגיד משהו שיגרום לי לחשוב על סגירת הבלוג.
אולי אלה תמיד היו רמזים לכך שאני כבר צריכה לסגור?
האם אני אמורה לשכנע את עצמי לסגור?
האם כל פעם מחדש, אני ממציאה תירוץ למה לא לסגור?
כמו שבפעם הקודמת, זה היה בגלל שלא תהיה לי סיבה להכין עיצובים.
לא.
מספיק עם התירוצים.
בסופו של דבר, זהו סוג של התמכרות.
יכולתי לשחק עם סהר במשחקי רשת, אבל במקום זאת, בחרתי בלהמשיך ולשוטט כאן, בישרא-בלוג.
זה פשוט נורא.
ולא, לא סיימתי את דבריי, אבל אני לא חושבת שצריך להמשיך.
אני גם לא רוצה להמשיך, כי מכאן, נשארו רק הדברים שאני שומרת לעצמי...
כשתמיד כתבתי כאן, והעמדתי פנים שמישהו קורא.
ואני יודעת מי היה קורא כאן מדיי פעם. רק האנשים שבאמת אכפת להם ממני, משמע- החברים שלי.
ולחברים שלי אני תמיד יכולה לספר, ולא צריך בלוג בשביל זה.
אם ככה,
אני אעשה נסיון.
אני אתן לעצמי שבועיים-שבועיים וחצי, בלי הבלוג.
ואם אני באמת אראה שאני מסתדרת בלעדיו, אני אוכל לסגור אותו בשקט.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
