נאשמת: אני באתי לעולם הזה עם חיוך, ואני לא אתן לכם לקחת את זה ממני. אני באתי לעולם הזה עם חיוך, עם אהבה. אני הייתי ילדה מאושרת! אהבתי לשחק בחול, להסתכל על העננים שזזים בשמיים. אני לא רעה! ואם אני רעה, זה רק בגלל שאתם הפכתם אותי לכזאת!
קטגור: את טוענת שבאת לעולם הזה עם חיוך-
אישה: כן.
קטגור: האם יש לך דרך להוכיח את זה?
אישה: אני לא צריכה להוכיח את זה. אני יודעת שזה נכון.
קטגור: "יודעת שזה נכון". ואולי בכל זאת תואילי לענות על השאלה, האם יש לך איזשהי דרך להוכיח לבית המשפט שאת אכן נולדת עם חיוך?
אישה: תשאלו את אמא שלי.
קטגור: אהה, כמובן. מי אם לא אמך תדע זאת. אני מאד שמח שאמרת את זה, כי במקרה יש לי כאן וידיאו של שיחה שביצעתי עם אמך לפני שבוע, שעות ספורות לפני מותה. את רוצה לשמוע מי היא אמרה?
אישה: לא, בבקשה, לא...
קטגור: למה? אם נולדת עם חיוך אז מדוע שלא תרצי לשמוע? בואי אני אספר לך מה היא אמרה, אני מצטט. הלידה הייתה קשה ומלאה בסיבוכים, והרופאים חששו שאני אאבד אותה. כשלבסוף נולדה היה לה מבט מוזר וכפוי טובה בעיניים, ואני אמרתי להם תיקחו אותה ממני, אני צריכה לנוח.
אישה (בבכי): לא! זה לא נכון! היא לא אמרה את זה!
קטגור: היא כן אמרה את זה. וזה מתועד. אולי עכשיו תסכימי להודות בכך שאת כן בעלת מטען שלילי שטבוע בך, ועל כן אני חושב שכולם יסכימו איתי שהדבר היחיד הנכון לעשות הוא לשלוח אותך לחבל התלייה!
השופט: אותי באופן אישי שכנעת. קדימה, תביאו את החבל!
אישה: לא! זה לא הוגן! אל תעשו את זה!
השופט: כן כן, זה מה שאתן תמיד אומרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
