נמאס לי שאני תמיד זה שמדבר ואת יושבת ושותקת. את לא יוזמת בכלל שיחה, את רק מגיבה למה שאני אומר, או מעודדת אותי לדבר בזמן שאת חצי איתי וחצי מעופפת. ועוד יותר נמאס לי מזה שתמיד אני זה שטרוד ממשהו, ואת מחייכת. אני כל הזמן מבקר את עצמי, ושופט את עצמי, ואת פשוט אוהבת את עצמך, ואת אפילו לא יודעת את זה כי אין אצלך הפרדה בינך ובין עצמך.
את יודעת איזה מעצבן זה להיות שקוע כל היום בעולם של מילים ורעיונות? אני לא רואה ממטר. מה הייתי עושה אם לא היית מצביעה לי מדי פעם על כלב חמוד שעובר, או על מישהי שלובשת שמלה מזעזעת? לא הייתי יודע שאנחנו נמצאים כרגע ברחוב ולא בבית.
איך זה שאני פוחד מהדברים הכי נוראיים, חיידקים, מחלות, קרינה סלולרית, גלוטן, ולך, בכלל לא איכפת. רק אם את רואה משהו בעיניים שלך אז את פוחדת.
את שלווה כמו תינוק שמשחק עם צעצוע צבעוני, כמו טיבטי זקן שמביט בשמש. ובלי החיוך הזה שלך, לא הייתי שורד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
