שטרודל תפוחים

"אני עוזב אותך."

"לא אתה לא."

"כן אני כן."

"למה?"

"כי נמאס לי."

"ממה?"

"ממך."

"ממני?"

"כן."

"ממתי?"

"היום כשנסעתי באוטובוס חשבתי, כמה שאני שונא את תל אביב, כמה שאני מת לעזוב את המקום הזה... ללכת למקום אחר."

"אוקיי, ואיך זה קשור אליי?"

"כי הבנתי שזה לא באמת תל אביב. מה שאני באמת רוצה לעזוב זה אותך."

"נו באמת..."

"אני רציני."

"תעשה לי טובה, אתה יודע שאתה לא יכול לעזוב אותי, אנחנו אחד."

"היינו אחד. מעכשיו אנחנו כבר לא נהיה אחד."

"שטויות. מה תעשה? בלעדיי אתה כלום. אין לך קיום בכלל."

"זה ממש לא נכון. אל תדאג אני לא צריך את הגוף, קח אותו שיהיה לך בכיף, ממילא אף פעם לא אהבתי אותו. אני משאיר לך גם את כל הרגשות, אתה מוזמן להמשיך להתפלש בתוך העצב והחוסר ביטחון הזה. מצידי תיקח גם את הזיכרונות. לא צריך את זה."

"תגיד לי אתה השתגעת, איך תחיה בלי גוף?"

"על גלגול נשמות לא שמעת?"

"ממתי אתה מאמין בשטויות האלה?"

"זה לא שטויות! ועכשיו כשאנחנו נפרדים אני כבר לא חייב ליישר איתך קו בכל עניין. אני לעומתך תמיד האמנתי שיש נשמה, וזה הדבר היחיד שאני לוקח איתי. כל השאר אני משאיר לך."

"מתי הספקת להדרדר לניו אייג' בולשיט הזה? זה הכל בגלל זמן מיסטיקה, נכון? ידעתי שאתה לא סתם מכריח אותנו לצפות בזה! אתה באמת הקשבת לזה ברצינות כל הזמן הזה.... אני לא מאמין שנפלת בשטויות האלה!"

"זה לא שטויות. להתנתק ממך זאת ההחלטה הכי נכונה שעשיתי בחיים שלי."

"כן? ומי מבטיח לך שתמצא מקום טוב יותר? איך אתה שבמסגרת הגלגול נשמות הזה שלך לא תהפוך להיות דג לוקוס? או אוגר?"

"תאמין לי, כל דבר יהיה יותר טוב מאשר לחיות איתך."

"טוב, אתה יודע מה לך, לא צריך טובות. קח את הנשמה, או מה שזה לא יהיה, ולך, תתגלגל לעזאזל."

"תודה. שלום, ולא להתראות!"