שטרודל תפוחים

 הערה מתודית: כדי להבין את הפרק הזה, יש לקרוא את הפרק הקודם, ברגע זה ממש.

דן אריאלי מתקשה לנשום. אני חייב לדעת. מהו העיקרון? דן אריאלי משתעל, דם ניגר מפיו. הוא לוקח אוויר ועונה. תסתכל עלי. עכשיו תסתכל על עצמך. עכשיו שוב עלי. מה ההבדל בינינו? אני לא יודע! מה ההבדל דן? מה ההבדל?! דן אריאלי מגלגל את עינו בבוז. אני מלא בביטחון עצמי. ואתה, לא. ביטחון עצמי זה הדבר הכי חשוב עם בחורות. תזכור את זה... דן אריאלי משתעל בפעם האחרונה ומוסר את נשמתו לבורא. אנחנו קוברים אותו מאחורי ההודנא ומקיימים טקס מקוצר לזכרו.

ממשיכים לשוטט. אלנבי. יש משהו בצימרמן? אין משהו בצימרמן. המקום הזה מת. מה קרה לימי התיכון הסוערים בהם המקום היה מלא בבחורות יפיפיות ובחורים עזי מבט, לימים שבהם לא היו מכניסים אותי לשם?

סלון ברלין. שתי עלמות חן יושבות על הבר. שי, לך עליהן, נמר. גררר. הוא לא משתכנע. יובל, תעזור לי. יובל מעקם לו את היד. שי פולט זעקה שמפלחת את חלל האוויר. לא ככה! ברברי! אתה הורג את הילד! בפרץ של רגשות אמהיים אני מפריד בין השניים. אלימות היא לא הדרך! אוקיי, יש לך רעיון יותר טוב? אני חוכך בדעתי וממציא שיטה חדשה. שי, אתה אתה יודע למה אתה לא ניגש אליהן? כי אתה הומו. זה מה שאתה. אתה אוהב גברים, וזה לגמרי בסדר. שי לא מניד עפעף. יובל מנסה גישה אחרת. נו שי, לך על זה, אתה אחלה גבר, אתה חכם, שנון, אני נראה טוב, וגם אתה, בקיצור הן ישמחו שאתה ניגש אליהן. באופן מפתיע גישתו של יובל עובדת יותר. אוקיי אבל מה אני אגיד להן. אני מנצל את ההזדמנות בשביל לוודא שזה יקרה בצורה הנכונה. תגיד להן שאנחנו רוצים לשחק משחק וחסרות לנו שתי משתתפות. איזה משחק? אל תדאג, אני אמציא משהו. אתה רק תזמין אותן.

שי מתקרב אל הבחורות. אני לא יודע מה הוא אומר להן אבל זה מצליח. הן מסתובבות ומסתכלות לעברנו. שי מצביע עלי. מה החוקים של המשחק? הן שואלות, ואני מאדים. אבל אז אני נזכר במילפיות ובדן אריאלי, ומחליט לפעול במלוא הביטחון העצמי. תראו, זה אחלה משחק, אני אומר אחד, ומי שלידי אומר שתיים, עם תנועה כזאת, וככה ממשיכים עד שבע. כשמגיעים לשבע צריך לעשות ככה, ואז זה מתהפך, הבנתן? הבחורות בוהות בי, כאילו שהייתי ילד מפגר, מחייכות ומסתובבות בחזרה אל הבר.

אידיוט. שי אומר לי. אני גרמתי להן להסתובב, הן אמרו שזה נשמע מסקרן, מה עשית? מה זה המשחק המטומטם הזה? איך הצלחת להרוס את זה? אני שותק ומהנהן. בז לעצמי. מנסה להציל את עצמי. זה אחלה משחק! באמת! שיחקתי את זה כשהייתי בברצלונה!

חוזרים לאלנבי. אנשים מהתיכון חולפיו על פנינו, ואני כרגיל מופתע שהם עוד קיימים. ימינה, שמאלה, הר סיני. ואז אני רואה אותה. היא מתקרבת. שיער קצר, חזה זקור, ז'קט יקר, מחרוזת כורדית לצוואר. טוב, בלי הקטע עם השיער והז'קט והמחרוזת, אבל היא בהחלט מתקרבת.יש לי יכולת טובה להעריך מרחקים. בידה היא מחזיקה כוס עם ליקר של כוסיות. היא עושה לי שלום ואני מתעלם, אני מכיר את הטריק הזה. היא בטוח עושה שלום למישהו מאחורי והיקום מצפה שאני אביך את עצמי ואחייך. אבל אז היא ממשיכה להתקרב אלי. פאק. האם אני בלתי נראה? למה זה מגיע לי? היא נעמדת מולי. היי אתה איתי בסטטיסטיקה, לא? ואז אני נזכר מאיפה היא מוכרת לי. כן עם פנחס, את תמיד יושבת מקדימה, נכון? כן. יובל ושי מתלהבים שאני מדבר עם כוסית ומשאירים אותנו לבד. אז איך הלך לך במבחן? בסדר. ולך? על הפנים, אני פשוט גרועה בזה. אפשר לשאול כמה קיבלת? אין דרך קלה לענות על זה אז אני פשוט אומר: תשעים ושבע. היא יורקת את הליקר בתדהמה. זה בטעם מלון. טעים. מה? לזה אתה קורא בסדר? זה מדהים! אתה גאון! אני שונאת אותך! הלוואי שתמות! אני בזה לך! אני בזה לך! אתה חייב ללמד אותי, אחרת אני לא אהיה פסיכולוגית קלינית! אל תדאגי אני אעזור לך. אבל קודם, בואי אני אזמין אותך לשתות משהו, במקום מה שירקת עלי עכשיו.

יושבים בחוץ. שותים. מדברים. הכל קורה כל כך מהר. שותים עוד. ופתאום – נשיקה. וואו. הם צדקו, ביטחון זה הכי חשוב. ומי היה מאמין שסטטיסטיקה כן יכולה לעזור בחיים?!