שטרודל תפוחים

השעון המעורר מצפצף, ואני מנמנם. כל אחד עושה את תפקידו. ברור לי שאני לא אצליח להגיע בזמן לאוניברסיטה, אז אני נרגע. אם ממילא אני נכנס באיחור, מה זה משנה עשר דקות לכאן עשר דקות לשם.

קורס פמיניסטי. כולן בנות חוץ ממני. על הלוח כתוב ""ביחס ליונקים אחרים, לגברים יש אשכים קטנים מאד". אני מכניס יד לכיס של הג'ינס וממלמל בשקט "היא לא מתכוונת אליכם, אל תתייחסו לזה"

קורס בפילוסופיה עם נוכחות חובה. "האם יש משמעות לחיים?" המרצה מסבירה שהכל חסר משמעות ושאין משמעות לחיים. היא נראת עצובה. אני אומר לה שיש משמעות לחיים. היא מטפסת על השולחן וכורכת חבל מסביב לצווארה. אל תעשי את זה אני אומר לה. היא קופצת. החבל ארוך מדי, היא נופלת על הרצפה ומתחילה לבכות. נכנסים אנשים בחלוקים לבנים ולוקחים אותה.

יוצא מהאוניברסיטה על האופניים. מגיע לגן זואלוגי. שלט גדול אומר "הכניסה אסורה". אני נכנס. מולי ניצב טווס ראוותני שמתפאר בנוצותיו. אני עוקב אחריו ומגיע לכלוב של חתול גדול, שנראה כמו נמר. הוא חושף שיניים ועושה לי גרררר בתוקפנות. יש לו אשכים גדולים. "כן? אבל אתה חי בתוך כלוב, ואני כאן בחוץ. מי מחזיק את מי בביצים הה? אפס!" הוא נועץ בי מבט רצחני ומוציא קולות מאיימים. הטווס מגיע בהליכה איטית, מביט בי בהתנשאות, ופותח לו את הכלוב.

בורח משם וחוזר לאוניברסיטה. שיעור אחרון. המרצה עם מבטא צרפתי כבד. אני לא מבין על מה הוא מדבר, אבל הוא אומר את זה עם הרבה רגש. הוא מספר בהערצה על חוקר מראשית המאה ה20 בשם קונץ, שלא זכה למספיק הערכה. אני נרדם וחולם על אלבר קאמי. הוא מכין לי קרפ עם שוקולד ומזמין אותי לדו קרב. אני מתעורר בבהלה. ביציאה מהאולם המרצה ניגש אלי ואומר:  "קונץ היה גאון, נכון?" הוא ככל הנראה משתוקק למצוא מישהו בעולם שמבין על מה הוא מדבר. אני אומר לו "חד משמעית, הוא היה גאון אמיתי."

חוזר הביתה. עכשיו זה זמן לקרוא מאמרים. נשכב על המיטה מצויד במקראה כבדה וכוס תה. נרדם.