משום ששאיפתי היא להיות יום אחד פסיכולוג שמתעסק בחקר תופעות סוציואקנומיקות ואנטישמפוזיציות, אני אוהב להסתכל על האנשים שיושבים במיניבוס.
היום היה רק מקום אחד פנוי, הכי בצד והכי מאחורה - ליד אישה מבוגרת.
אל תחשבו שיש לי בעיה עם אנשים מבוגרים, הם לפעמים נחמדים, במיוחד אם הם לוחמי קונג-פו בני 120.
אבל -
התחשק לי להגיד לה:
"תגידי, את שפכת על עצמך מיכל בושם?"
איזה ריח חזק של בית קברות נורווגי יצא ממנה!
וואו! מה היא שמה על עצמה?
היא בטח חושבת שזה גורם לה להריח טוב...
אבל מה הטעם שהאנשים יהנו מהריח שלה אם הם ימותו תוך מספר רגעים מחנק?
מכיוון שאני ילד מנומס רק פתחתי את החלון עד כמה שאפשר ודחפתי את ראשי החוצה.
אך נראה לכם שבכך נגמר הסיפור?
חה חה חה. הצחקתם את הסבתא הנורווגית שישבה לידי.
הפריע לה שהחלון פתוח ("נורא קר לי, אתה מוכן בבקשה לסגור את החלון")
נו בטח, היא רוצה שכולם יריחו אותה... האוויר הצח גונב ממנה את כל תשומת הלב...
אז סגרתי את החלון כמו ילד טוב...
פתאום היא התחילה לספר לאישה שישבה לידה על זה שהיא נוסעת לכפר בבולגריה.
כיף לך! מה תעשי שם? תקני לך בשמים?
ואז היא סיפרה לה על זה שהבן שלה הוא מנכ"ל של חברת תעופה.
אוי, מסכנים האנשים שיישבו לידה בטיסה עד לבולגריה.
אני עומד למות מחנק וזו נסיעה של חמש דקות!
החלטתי שזהו! נו מור מיסטר נייסגאי. (לא עוד מר אישנחמד) פתחתי את החלון עד הסוף, ונתתי לכל האוויר ה"קר" (ממש קר בקיץ) להכנס למיניבוס.
לקחתי מאוורר ידני קטן והפעלתי לכיוונה. לא יזיק לה קצת אוורור!
נפנפתי עליה עם ספר המתמטיקה שלי, שפכתי עליה בקבוק מים, מה לא עשיתי.
אבל עדיין היה ריח.
זהו, היא ניצחה.
ואז לפתע - הופיעה ישועה.
סתם... נראה לכם?
בערך ישועה.
נכנס לאוטבוס איש מזיע ומכוער, שכנראה "שכח" לשים דאורדורנט.
וואו, עכשיו יש איזון. מצד אחד יש לי את כל בית הקברות הנורווגי בניחוחות אי-ארומטיים ומצד שני את כל היום הקיצי מרוכז בבית שחי אחד.
די, נמאס לי, אמרתי בליבי.
אני הולך מכאן ברגל לבית ספר. לא איכפת לי שאני אאחר. אני יוצא מהמינבוס המסריח הזה.
יצאתי מהמיניבוס לרחוב המסריח והמזוהם. במקרה, בדיוק עשו שם עבודות שיפוץ בביוב.
איזה סירחון!
אהההההההההההההההה!!!!!!!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
