ככל ששעת הפגישה המיועדת התקרבה, ידיה של האישה שישבה על הספסל בפארק הזיעו יותר. לא באופן בלתי נסבל, אבל מספיק כדי לגרום לה למחות אותן על מכנסיה, ולזוז במקומה בחוסר נוחות עוד פעם. עוד קצת ספק חדר לתוכה.

למרות הכל, היא היתה לחוצה. לא מפחד שהוא לא יגיע – היא ידעה במאה אחוז שיהיה כאן בדיוק בשעה המיועדת. אחרי הכל, היא אחראית לכך באופן אישי. אבל משהו בה בכל זאת התרגש לפגוש אותו פנים אל פנים. פעם ראשונה.

זו היתה הפגישה הראשונה שלהם, למרות שהיא הכירה אותו כבר ממזמן. לפני כל אחד אחר. אבל הוא עוד לא הכיר אותה. הוא אפילו לא ידע שהיא קיימת, ושהיא מחכה כאן, על ספסל בפארק בלונדון, רק לו. הוא לא ידע איזו דרך היא עשתה רק כדי לפגוש אותו פעם אחת.

אולי, היא חשבה לעצמה, בכלל לא יהיה לי את האומץ לדבר איתו. אולי אני רק אסתכל עליו חולף על פני ואחזור הביתה.

ושוב היא הוצפה במחשבות, ספקות ושאלות: האם הוא ייראה כמו שהיא דמיינה אותו? איך הוא יגיב אליה? האם הוא ירגיש את הקשר שיש לו אליה בעצמו? אולי הוא בכלל יחשוב שהיא משוגעת ויברח?

ומשם שוב היתה הדרך קצרה לתהות איך יכול להיות שאין לה אף תשובה לשאלות ששאלה את עצמה. הוא חלק ממנה, לא? חלק בלתי נפרד. איך יכול להיות שמשהו שהוא יעשה יפתיע אותה?

כי יש לו עכשיו חיים נפרדים. קול קטן בתוכה ענה לה. ברגע ששחררתי אותו לעולם, הוא כבר לא שייך רק לי.

פתאום האמת הכתה בה: הוא לא שייך לה.

אולי יש ביניהם קשר קרוב, יותר מאמא ובן, אבל הוא באמת כבר לא שייך לה, אלא לכל מי שפגש אותו בדרכו. כל מי שהכיר אותו.

על מה היא תדבר איתו? מה היא תגיד לו? אולי הוא בכלל ישנא אותה על כל מה שהיא גרמה לו לעבור?

לחץ של רגע גבר עליה, היא תפסה את תיקה והתחילה ללכת משם.

שני צעדים לתוך ההסתערות שלה משם, היא נתקלה באדם שהלך על השביל והתיק שלה נפל על הארץ.

"אני מצטער!" קרא האדם שמולה.

היא התכופפה במהירות להרים את התיק, עדיין נחושה להסתלק משם כמה שיותר מהר. זו היתה טעות מלכתחילה. "זה בסדר." היא הרגיעה את האדם בו נתקלה, והתרוממה במהירות ללכת משם.

ברגע שעיניה פגשו את עיניו, הכל קפא מסביב.

זה היה הוא.

הוא נראה בדיוק כפי דמיינה שייראה: השיער, העיניים, המשקפיים...

ושם, על המצח שלו...

"סליחה, גברתי," כמה הוא מנומס. כמובן. "האם נפגשנו פעם?" הוא שאל, מהוסס.

"לא נראה לי," היא מוצאת את לשונה כעבור כמה רגעים. "יש לי פרצוף מוכר כזה. שואלים אותי כל הזמן." היא צחקה בעצבנות.

הוא הנהן בהבנה. "את בסדר?"

"כן." היא ענתה.

שניהם בהו אחד בשני עוד כמה רגעים, מתקשים לנתק מבט, משום מה.

"תגידי, את..." הוא התחיל ונעצר, כאילו מצפה שתבין את השאלה בלי המשך המשפט.

היא כמעט עצרה את נשימתה. היא ידעה מה הוא עומד לשאול, ואסור לה להראות לו את זה. אסור לו להבין שהיא יודעת על מה הוא מדבר. אסור לה להתערב יותר מדי. היא השלימה את המשפט בדרך משלה. "בגיל שלך? ממש לא."

שניהם צחקו.

הוא נראה נבוך, ולמעשה האדים לגמרי. "זה לא..." הוא התחיל משפט ובלע אותו. "לא משנה."

"טוב." היא אמרה. "היה נעים להכיר אותך..."

"הארי." הוא הושיט את יד כדי להציג את עצמו. ונראה בוחן את תגובתה לשמו מקרוב. "הארי פוטר."

היא בכלל לא מצמצה. רק לחצה את ידו והציגה את עצמה: "ג'ואן רולינג."

הוא הנהן. "היה נעים לפגוש אותך, גברת רולניג."

"נכון." היא הסכימה, וכל אחד פנה לדרכו שלו.

היא רצתה להביט בגבו המתרחק, אבל ידעה שהוא יסתכל לאחור אליה.