לא ייאמן. כמעט שנה עברה מאז הפוסט האחרון.

ואני לא לגמרי בטוחה מה גרם לי לכתוב עכשיו.

אני כל כך אבודה. כל כך מתפרקת. רציתי לעצור רגע, להיזכר במי שהייתי פעם, כי פתאום לא כל כך ברור לי. אבל אני קוראת את המילים שלי, שאני כתבתי, ופתאום אני שומעת קול יללני של ילדה קטנה ובכיינית שמשוכנעת שהחיים שלה כל כך פאקניג טראגיים. פשוט פתטי.

חשבתי אתמול אם הילדה שהייתי פעם היתה מחבבת את האדם שהפכתי להיות, אבל אולי השאלה היא האם אני בכלל מסוגלת לסבול את מי שהייתי פעם. בכל אופן, זה הכל באשמתה. אם היא היתה קצת פחות פחדנית המצב היה הרבה יותר קל בשביל שתינו.

מי בכלל החליט שהיא פציפיסטית? מי קבע שהיא בן אדם טוב שאכפת לו מהזולת? למה בכלל צריך להיות לה אכפת ממשהו אם אני עכשיו יודעת מה יצא ממנה?

זה הרי מה שדפק אותנו מלכתחילה, לא?

כנראה שכל זה באשמתי.

אין יותר לאן ללכת, וכבר אין לאן לחזור.

אז אני נשארת תלויה בין שמיים וארץ, מחכה שמשהו, לעזאזל, יקרה.

somebody, come and claim me...

הנה אני, בכל כך הרבה מקומות שהילדה הקטנה שהייתי נשבעה שהיא לעולם לא תגיע אליהם.

זורקת משפטים סתומים ואקראיים לסייבר ספייס, אף אחד לא מבין גם ככה. שרמוטה. חיילת. לבנה בחומה. פסיכית. חותכת. סתומה. זונה זולה. לא קשורה. בלי חלומות. בלי תקווה. כועסת. רעה כלפי אנשים שלא מגיע להם. רעה כלפי אנשים שכן מגיע להם. אני יציבה כמו מגדל קלפים.

בין שמיים וארץ. רגע הכל בסדר ואני על פסגת העולם רגע אחרי זה אני שנייה מלתלות את עצמי על החגורה הצבאית.

נראה אם אז אמא ואבא יחשבו שלא ניסיתי מספיק להתמודד.

אבל לא. הבטחתי להם שאין להם סיבה לדאוג. לא באמת. אז רע לי. אם אבא הצליח לסבול את זה 13 שנה כולל מילואים, אני לא יכולה לחכות עוד שלושה חודשים עד שנקבל תשובה סופית?

מה? אני לא יכולה?

אני לא יכולה לנשום. רק מהמחשבה...

לחזור לשם?

לשבת עוד יום על התחת עד חמש וחצי, וכל יום מחדש להתפלל שלאייל יהיה מצב רוח נדיב והוא ישחרר אותי בחמש?

אז מה אם מצבי טוב יחסית?

אז מה אם יש כאלה בתנאים הרבה יותר גרועים?

שיזדיינו!

או יותר טוב, שילכו גם הם לקב"ן. נראה אצל מי המצב קשה יותר באמת.

למה הייתי צריכה שמישהו אחר יגיד לי שאני לא בסדר כדי שאני אשים לב?

דברים שהיו פעם טובם ונכונים היום כבר מקולקלים או סתם... אינם.

אני. אחרים.

העולם.

איך רגע אחד אני הכי בעולם. הכי סקסית, הכי חברה, הכי אוונגרד, מהפכנית, משנה את העולם, הכי קול...

אבל לא. אני שרוטה. מקולקלת. משהו השתבש. סקראץ' דאת - בואו נתחיל מחדש.

וואו, איזה דיכאון.

יו נואו דה דריל. מתעלמים ממני קצת. לרוב זה עובר בעצמו.

נקווה שגם הפעם.

איזה פחד. כל כך הרבה, הכל ביחד.

אם במקרה לגמרי עדי ושחר קוראות את זה, אם לא במקרה נמאס להן לחכות למילה ממני, אני רוצה להגיד לכן...

אני מצטערת שאני כזאת פחדנית. פחדתי שאתן לא רוצות לשמוע ממני יותר. שאולי סוף סוף נמאס לכן להשקיע ולהשקיע בלי לקבל. אולי זה בעצם נכון. יש לי מתנות בשבילכן מניו יורק. הן עדיין יושבות על השידה בחדר, מחכות ליום שאני אעיז להתקשר אליכן. או ליום שבו אני אודה שאני כבר לא מתקשרת אליכן, ואז אני פשוט אפתח אותן בעצמי. זה ייקח עוד הרבה זמן. אני עוד לא מוכנה לוותר.

יש לי כל כך הרבה להתנצל, אבל אני לא רוצה להתנצל על מי שאני.