ובסופו של דבר, האהבה שאתה מקבל שווה לאהבה שאתה יוצר.

זה לא אני אמרתי. את זה אמר ההוא מהדיסק הזה, "אבי רוד", שאבא נתן לי ליום הולדת. אבל לא אהבתי. טוב, לא את הכל. אהבתי את השיר על זה שהיה רוצח אנשים עם פטיש ענקי מכסף. טוב, זה שהוא ענקי זה לא היה בשיר, זה אני המצאתי. אבל לפחות היה בשיר הזה סיפור. אבא דווקא אהב את השיר עם הכי פחות מילים. סתם, על איזה אחד שכל הזמן אומר "אני רוצה אותך כל כך עד שאני משתגע" ולא עושה עם זה כלום.

כמו כל מה שאני עושה בחיים שלי, הקשבתי לדיסק מההתחלה ואיבדתי ריכוז באמצע. כשהשירים התחילו להתערבב ולהתחבר פשוט הפסקתי לשים לב. אמרתי לאבא תודה ושמתי את הדיסק בצד. אני לא שמעתי את הדיסק הזה ממש אחרי הפעם הראשונה, אבל אבא שמע אותו כל הזמן. חשבתי לעצמי שהוא בכלל קנה את זה בשביל עצמו, והיום הולדת שלי היה רק תירוץ.

זה רק גרם לי לשנוא את הדיסק הזה עוד יותר.

וכעסתי על אבא שלי. הוא לא מכיר אותי בכלל. אבל הוא בא ודוחף לי את הטעם שלו במוזיקה, שהוא על הפנים. כמו האבא עצמו. רוצה לחנך אותי? נזכר באמת.

רציתי לקחת את הדיסק הזה ולשבור אותו או משהו. אבל כל פעם שראיתי שאמא יושבת לקרוא בחושך כי אין כסף לחשמל, לא רציתי לשבור מתנה שעלתה כל כך הרבה כסף. אם כבר חינכו אותי למשהו, אז לזה.

ידעתי שהיא לא רוצה לבקש כסף מאבא כי היא לא ממש סלחה לו על שהוא עזב אותנו. גם אני לא לגמרי סלחתי. אבל לאבא היה כסף, וכשהייתי באה לבקר אותו הוא לא הסכים שאני אקרא בחושך ובארוחת ערב הוא תמיד היה שואל אותי אם אני רוצה עוד, ותמיד היה עוד.

וכמעט תמיד, הוא היה שם במערכת סטריאו שלו את אותו הדיסק. את "אבי רוד".

הייתי יושבת בסלון, מקשקשת, ומנסה להתעלם מהמוזיקה שהוא שם בפול ווליום, ומהרעש שלו מתופף על השולחן ביחד עם השיר. פעם אחת נמאס לי וצעקתי: "זה כזה שיר מטומטם!"

הוא נראה כאילו הוא חושב שהוא שמע לא נכון ואפילו קם להחליש את המוזיקה. "מה?"

"זה השיר הכי גרוע בדיסק. אני לא מבינה למה את מתלהב ממנו." אמרתי באדישות.

הוא נראה קצת כאילו קיללתי אותו עכשיו. "זה השיר האהוב עליי מכל השירים של הביטלס."

"למה, כמה שירים כבר יש להם?" לא היה לי מושג למה שיהיה להם יותר מאיזה שניים או שלושה דיסקים. הכל נשמע אותו דבר גם ככה.

אבא שלי חצי צחק וחצי השתעל. "הרבה. יש להם הרבה מאוד שירים. את בטוח מכירה כמה שירים ואת פשוט לא יודעת שזה שלהם."

"נו, בסדר. אבל כמה אפשר להגיד לבחורה 'אני רוצה אותך, אני רוצה אותך'. עשר דקות חפרתם."

"יש דברים ששווה להגיד אותם יותר מפעם אחת." הוא עבר לידי וליטף לי את השיער.

רציתי להתרחק ממנו, אבל ידעתי שהוא ייעלב. "זה לא נחשב." אמרתי. "אפשר להגיד משהו מיליון פעמים וזה לא משנה את המציאות." כמו פאקינג 10 שנים שלא ראיתי אותך ועכשיו נראה לך שאתה אבא שלי. מיליון פעם תגיד שאתה אוהב אותי ומצטער. תודה באמת.

או שהוא קלט שאין מה להתווכח איתי או שהוא הבין על מי אני באמת מדברת, אבל הוא הלך. הדליק שוב את המוזיקה, אבל יותר בשקט, והתיישב מול המחשב שלו.

איזה כמה ימים אחר כך התעוררתי ב-11 בלילה כששמעתי אותו ואת אמא שלי מדברים בסלון. רציתי לצאת ולשאול אותו מה לעזאזל הוא עושה אצלנו באמצע הלילה אבל אז שמעתי שהם מדברים עליי.

"למה אתה מצפה, היא כולה בת 15. היא כועסת עלייך, ובצדק!"

"אני יודע, אבל... אני מנסה."

הם שניהם שתקו הרבה זמן.

"הגעתי למסקנה שהיא לא מעריצה של הביטלס."

אמא שלי צחקה. צחוק מהסוג העצוב שלה. "נראה לך שזה מה שיש לילדים היום בראש?"

"חשבתי שהיא תהנה מהם."

"למה? כי אתה נהנה?" עכשיו היא נשמעה קצת כאילו היא כועסת עליו. "זו תמיד הייתה הבעיה איתך, ערן. אתה לא מסוגל לצאת מעצמך לרגע. תגיד לי בכנות, קנית את הדיסק הזה בשבילה או בשביל עצמך?"

הוא שתק לרגע ואז אמר: "רציתי שיהיה לי משהו שאני אוכל לחלוק איתה. משהו שיהיה משותף לשנינו, שנוכל לעשות ביחד. אבל אני לא יודע, תמרה. אולי אין בכלל מקום בחיים שלה בשבילי. אולי פספסתי את ההזדמנות שלי."

"ערן, אני..."

"עזבי." שמעתי רעש של כיסא נגרר על הרצפה. "אני פישלתי לגמרי ואני יודע את זה. עשר שנים פחדתי שלא תרצו לשמוע ממני, ועד שהיה לי אומץ לחזור, הנבואה כבר הגשימה את עצמה. מגיע לי שהיא לא רוצה לשמוע ממני. או מלנון/מקרטני."

שמעתי את הרעש של הדלת של הכניסה נסגרת.

בסוף שבוע שהגעתי לבית של אבא שלי שמתי את "אבי רוד" במערכת והקשבתי לאלבום עד הסוף. אפילו למילים הקשבתי. כמה פעמים ששמעתי את הדיסק הזה והתעלמתי מהחצי השני שלו. והיה שם כל כך הרבה שפספסתי.

פעם, היתה דרך לחזור חזרה הביתה. תשני, יקרה שלי, אל תבכי, ואני אשיר לך שיר ערש...

השיר הזה הזכיר לי את אבא שלי וניסיתי שלא לבכות, כי אני בכלל שונאת אותו ושונאת את הדיסק.

כשהמוזיקה נגמרה חשבתי על המשפט הזה, האחרון. "האהבה שאתה יוצר שווה לאהבה שאתה מקבל". זו טעות. חייבת להיות. הוא כל הזמן אומר שהוא אוהב אותי, אבל הוא בטח משקר. אתה לא בורח מהאנשים שאתה אוהב. ואולי בכלל הם התכוונו לאהבה כזאת בין בנים לבנות ואהבה של אבא זה לא קשור?

ידעתי שאני עדיין כועסת עליו, אבל... מה אם הוא אוהב אותי באמת?

פתאום אבא שלי נכנס חזרה מהעבודה. אפילו לא שמתי לב שבכיתי עד שניגבתי קצת דמעות מהעיניים.

"מה קרה?" הוא נבהל וניגש אליי. "את בסדר? קרה משהו?"

פתאום נזכרתי בקול שלו, אז, כשהוא דיבר עליי עם אמא. לא ידעתי שגם אבא שלי יכול להיות עצוב כל כך.

"אני בסדר." אמרתי לו. רציתי להגיד לו עוד משהו, אבל לא ידעתי מה. רציתי להגיד לו שגם אני אוהבת אותו אבל עוד לא ידעתי אם אני באמת. רציתי להגיד לו שאולי דווקא יש לו מקום אצלי בחיים אבל זה נשמע כל כך פלצני. רציתי להגיד...

"שמעתי עכשיו את 'אבי רוד'." אמרתי בלי להתכוון.

"אהה." הוא אמר. "ו..."

הנהנתי. "פחות גרוע משחשבתי."

הוא חייך אליי כאילו זה הדבר הכי יפה שהייתי יכולה להגיד, ואז הוא אמר: "זאת התחלה טובה."