אני אצא לדרך. בלי מפה, בלי פלאפון. אפילו בלי מים.

ואני פשוט אמשיך ללכת. אני אלך ואלך, ואז אני אמשיך ללכת עד שהנוף מסביבי יהיה זר וחדש. ואז, אני אלך עוד שבוע שלם.

עד שאני אגיע לדלת הגדולה, לשער שבסוף העולם. וכשאני אצא דרך דלתות העולם, כשאני אחצה את שערי החיים, הוא יחכה לי שם.

ואני ארוץ אל חיבוקו, בשלב הזה מן הסתם בעיניים דומעות וקול היסטרי, ואתחנן שלא ישלח אותי בחזרה.

"מה קרה?" הוא ישאל אותי.

"בבקשה אל תגרום לי לחזור לשם! אני לא רוצה להיות שם יותר, בבקשה!" אני בוכה אל תוך הכתף שלו.

הוא מלטף את שיערי בדאגה. "זה היה כל כך נורא?"

אני נותנת לנשימה שלי להתייצב וחושבת.

"לא." אני עונה לבסוף. "אבל מספיק בשביל לגרום לי לשכוח למה רציתי ללכת לשם בכלל. אין לי מושג למה רציתי לעזוב. עכשיו אני רק רוצה להישאר כאן איתך, שם אני שוב אהיה בלעדיך."

הוא לא אומר כלום. הוא יודע שזה נכון.

"את יודעת שצריכים אותך שם..." הוא לוחש לי, כמעט כאילו הוא לא רוצה להזכיר את זה.

אני מנענעת בראשי ומרחקת ממנו. "אני לא רוצה שיצטרכו אותי יותר. אני גמרתי לדאוג לכולם. הגיע הזמן שמישהו ידאג לי!"

"לא עבר רגע שלא דאגתי לך." הוא מבטיח בקול שקט, מעונה.

"ועכשיו אני כאן." אני כמעט רוקעת ברצפה כמו ילדה קטנה. אני מתקרבת אליו, ממש בהישג ידו. "תדאג לי עכשיו."

זה עבד. הוא מחבק אותי, ושואל אותי בשקט. "את בטוחה?"

חצי ממני לא בטוח. מתלבט. אבל אפילו החצי הזה לא יכול לשאת את המחשבה של לחזור לשם.

"אני בטוחה."

הוא מתרחק כדי להביט לי בעיניים, מהנהן בראשו פעם אחת, ניגש אל הדלתות ונועל אותן מאחוריי.