בחשיכה אני מחבקת אותה.
"אלוהים", אני מבקשת, "תן לכאב שלה לעבור אליי. עם כאב אני יודעת להתמודד. תן לו לצוף דרך הנימים הרכים שלה ולגלוש לתוכי. תן לי לרסק אותו למענה. אני טובה בלאלף כאב; אני מלמדת אותו טריקים כמו להעלם."
השפתיים שלי פוגשות בטבורה של אמא אדמה ואני מריחה לתוכי אדי אבק כואבים שלופתים את שריריה מבפנים וסוחטים ממנה רוחות מייבבות וסערות של גשם. אני מתחפרת בבשרה, אדמה חומה, חמה ונושמת ומנסה לחפור את השורשים העמוקים ביותר של כאבה החוצה.
"בואו ואשתול אתכם בתוכי ואשרוף אתכם כשאתם מבעבעים עדיין. בואו לגור בי, בית האשליות, ותנו לי לשרוט ולנשוך אתכם בשביל אדמתי."
אני רוצה לחפור בה בורות עמוקים מספיק כדי שאוכל להזדחל לליבה ולמשוח את עצמי בדמה הרותח לנביאת ניצחון ותהילה. אני מלטפת את שערה, תלתלים תלתלים של רגבי אדמה נחושתיים, וריח הגשם ממלא אותי פנימה. והיא עדיין כולה רעשי אדמה וצונאמי, ונוס בפרווה בוצית, אם כל הגזעים והענפים.
"אני רוצה להצמיח אותך כפי שצימחת אותי". הפכת אותי מגלעין לעץ שקד מלבלב. אני רוצה לעטוף אותך כמו שאת עוטפת אותי ואת העולם בחוֹמך וידייך העדינות.
אני מצמידה את אוזני אליה והיא עדיין גועשת מבפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מעוייפת