שלא כמו כל שאר השבתות, השבת קמתי מוקדם.
מצאתי עבודה חדשה ואני עובדת גם בשבת. ובמעבר חד- עכשיו כשאני חושבת על זה...
אני כותבת בבלוג הזה בממוצע של פעם בחודשיים כבר קרוב לחמש שנים. מספר האנשים המבקרים בו [לשני המובנים של המילה] הלך והצטמצם והדלדל והתאדה וכל מה שנשאר הוא אבנים יציבות של אנשים שאוהבים אותי או מכירים אותי. ויציבות עושה לי את זה, למרות שאני פריקית של שינויים.
אז איפה הנקודה שלי?
הנקודה שלי היא שמבין כל האבנים היציבות של האוהבים והמכירים ישנם פירורים של אנשים אנונימיים שדפדפנם העסוק נוחת גם עליי מדי פעם. אני לא מכירה אותם ומעולם לא שמעתי עליהם או מהם אך עדיין הם טורחים לקרוא את המילים שלי. וגם זה מיוחד בעיניי.
אך יש גם נקודה נוספת.
מה אותם האנשים מבינים מהמילים שלי? איפה אני משתקפת מבין האותיות והפסיקים והמילים היוצרים דימויים כהים ואינסופיים לחיי? הרי 95% מהפוסטים הפזורים כאן הם תיאורים שמבחינתי הם מדוייקים ופרטניים לתחושותיי ולמצבים שחוויתי. האוהבים אותי נועצים מחט חדה ומדוייקת על המקרה הספציפי המדובר וכך מקבלים נדבך רטוב ועסיסי של רגשות לאותם מקרים עובדתיים ויבשים. המכירים אותי- קצת פחות. אך מה עם אותם המשקעים הקטנטנים שבחרו להשאר גם לאחר ההתייאשות מעוד יום לא מעודכן, מאותו המראה החד-גוני של פוסט שהתיישן והעלה אבק? מה הם רואים ממילותי? הבל הבלים? סיפורי אלף ולילה? או בליל יפה של צבעים המשתלבים זה בזה אך יוצרים תמונה סוריאליסטית מדי להבנה?
אז למרות שאני כבר למדתי על בשרי באופן הכואב ביותר שלא ניתן לסמוך על רוב האנשים, וגם לא על רוב האבנים [רק על היהלומים שבהן], אני מחליטה שאני סומכת על ההגנה הקרה של מסכים המרוחקים אלפי קילומטרים [או אפילו כמה מטרים] כדי להפוך כמה קלפים בשולחן הדו מימדי הפרטי הזה ולפיכך אני מרשה לעצמי לסטות בפנייה חדה בחזרה להתחלה.
שלא כמו שאר השבתות, השבת קמתי מוקדם.
מצאתי עבודה חדשה ואני עובדת גם בשבת. אני לא אוהבת לעבוד בשבת. הדת שלי חשובה לי ואני אוהבת להחליט אילו מצוות לקיים ואילו מצוות לא לקיים ואם הייתי שואלים אותי לפני מספר חודשים- עבודה בשבת לא הייתה מתקבלת על הדעת מבחינתי. אבל הרבה פעמים אני שוברת את העקרונות שלי כי סדרי העדיפיות שלי שרירותיים ומשתנים. בבוקר ירדתי למטה והכרחתי את המשפחה לרדת למטה כדי לאכול איתי כי הלב שלי כואב כשאני לא אוכלת איתם ארוחות. הלב שלי כואב כשאני לא עושה איתם קידוש בליל שישי והלב שלי כואב כשכל אחד אוכל ארוחת ערב בזמן אחר. אמא שלי אמרה שאחד הדברים שמסמלים בעיניה את בואו של החורף הוא הסרפדים הצומחים בכל מקום. שתינו יודעות היטב שאת הסרפד המרכזי בחיי עקרתי ללא רחמים, אבל אל לי לסטות שוב אל נוחיות המטאפורות.
אני אדם שמאוד אוהב את רגעי הבדידות שלו ומייחל להם מדי פעם בפעם אך מרגע שהם באים אני מבוהלת ומבקשת לשטפי דיבורים חמים ומלטפים. אני לא מסוגלת לפרסם פוסטים שלי אלא רק לאחר 6 קריאות בערך, שתי בדיקות בוורד ומחיקה ושכתוב פסקה אחת לפחות.
את המין של המילה 'אבנים' חיפשתי בגוגל.
אני מושכת בנים במהירות כזו שכאשר הם מתנגשים בחומות ההגנה שלי בסופו של עניין הם מתרסקים לגמרי ולא נותר מהם דבר חוץ משברי שיחה שמעולם אינם נמשכים מעבר לשאלה האל-מותית: "אז מתי רואים אותך?". בהרבה מהמקרים כשהם רואים בי סקסית אני רואה בי כילדה קטנה שמשחקת באבא-אמא ומתחשק לי לברוח.
יש לי רשימה בחדר שהכותרת שלה היא: "Must Do Before 18". אחת המטרות העיקריות שלי עד גיל 18 המוכסף היא ל-א למצוא חבר חדש.
אני דוחה סיפוקים ואני מאוד חסכונית כשאני מוצאת מטרה להתקבע עליה. אני משיגה דברים בכל מחיר, גם אם אני נשברת בדרך. אני לפעמים אוהבת שקשה לי. אני אוהבת לעבוד קשה על דברים, להזיע ולחוש את המאמץ בשרירים, לדעת שהפעלתי את עצמי בכיוונים שבחרתי.
ולסיום,
ליום הולדתי ה-15 ביקשתי חוברת צביעה של פוקימון. אני אוהבת חוברות צביעה וצבעי עיפרון וטושים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מעוייפת