אצבעות יבשות.
אצבעות יבשות מציירות בי פיתולים של מה שידוע ומוכר, מה שמנחם ומרגיע ומרדים. ציפורניים אדומות מלטשות כל פיתול על גבי וכתפי ומוסיפות לו עוד עלה או פרח או ניצן סגור. לעולם לא ננעצות ולעולם לא חורצות פסי שנאה, רק שרטוטי הכרה מלאה. והעיניים אותן עיניים, מבקשות תשובה, מספרות תשובה, חודרות דרך הקירות והאבנים והעצים ומחוררות את הירח המלא.
זאבה.
רעבה לדברים המצפים לה וצופים בה מצפה להם אך עדיין היא עומדת דרוכה וסבלנית. פרווה משוננת ושרירים מתוחים. כדור בקצה הקנה. שיניה מושחזות ולסתה בנויה להנעל על כל דבר שתחפוץ, אך היא בסבלנותה דרוכה. מחכה.
כוהנת.
נביאה אל-מותית, שליחת אל של אמת לאמיתה גם כשהיא הכי דוקרת. בידה האחת- צדק ושלום. בידה השנייה- אומץ ונחישות. לעולם אינה יורדת ממקדשה, תמיד מקומה הוא קדושתה ומקומה הוא בליבי.
גשר.
גשר מעל מים סוערים. החיבור המהווה חבל טבור בין היקום לביני, בין האנושיות לביני, בין השפיות לביני. מזינה אותי ברוגע ובאמת ובמציאות. לעולם לא מתמוטטת אולם מסוגלת להתנדנד בסערה ולכן אני מים סוערים שגם מסוגלים להכיל גשרים וחבלים ומסוגלים להניח אותה ואת דעתה.
חלק ביקום האינסופי.
כך שלפעמים גם השמש בכבודה ובכּוֹבדה מקנאה באורה הטהור והשורף, שמחת החיים הנובעת ממעיינותיה הרותחים המבעבעים מבפנים ושופעים על העולם שלעיתים לא יכול אלא להתפעל מעצמת נוכחותה.
אז לפעמים השמש מקנאה.
יסוד טבע.
אש בצד השני של הקו, להבה בוהקת כעס ואכזבה ומרירות וייאוש וכעס ובצדק אך גם לא בצדק. מים צוננים הנשפכים על ראשי כשאני מטורפת ומטריפה את הדעת ומכריחים אותי לשתות כדי לרוות ולא כדי לשתות. אדמה חמה ורכה ומלטפת, מנחמת ושותלת אותי במקום שהוא בית שני לפסקול חיי. רוח סערה המעיפה את רגשותיה הצודקים והצודקים פחות ומטיחה אותם בסלעים ובצוקים שיבינו עד כמה קָשֶה לפעמים.
פוטנציאל.
הצלחה.
השגת מטרות.
וגם יצור אנושי, שזה לעיתים דבר הנשכח או נשגב מבינתי. יצור אנושי אוהבכואברעבשונאכועסצוחקמחייךחושבמביןיודענושםקייםנמצא.
וכשהיא לא מגמדת את עצמה לנמלת עבודה או צרצר על כינור הרחמים, היא כה גדולה עד שגם הכדור הגדול בעצמו אינו מסוגל ואינו יכול וגאה בכמה היא יפה ואמיתית וצמחה מתוכו כּאָב הרואה את ביתו העצמאית שאינה זקוקה לעזרתו עוד.
ואז גם אני גאה בה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מעוייפת