כבר לא מה שהיה פעם. ועלי לנשל עצמי מהמילה "פעם" כי פעם אינו קיים. קשה לי לומר שאני לא הפייטרית שהייתי, אז אני אגיד שאני כבר לא הפייטרית שהאמנתי שהייתי. הפיל שרצה להיות הכי.
ויתרתי, נכנעתי. ויתרתי על המים שמסביבי שבהם יכולתי לשקוע בזמנים שהייתי צריכה לבחון את מעמקיי ביגוני וכאבי. אותם המים שעליהם צפתי באושר כשבעמל רב השגתי את מבוקשי. ויתרתי על המים והנחתי לשמש ליבש אותם ולשטרות הכסף לספוג אותם. נכנעתי על המזבח בו נשחטת התמימות והרצון המשווע לאינדיבידואליות. כרעתי על ברכיי לנוח בין כולם, בין מי שכבר הספיק למעוד ולוותר ולשקוע בחול התובעני של החברה. והנה, האידיאולוגיות בהן השתעשעתי בעברי- you are not a unique snowflake- נדמים כמתממשים מול עיניי. -we are the all singing all dancing crap of the world- מה שפעם היה נדמה לי כסאטירה על האנושות הפך לסטירת לחי קהה.
וקהות היא המילה. קהות כי היא היחידה המתארת את מה שאני, את מה שאנחנו. אנחנו התאגיד, אנחנו החברה, אנחנו הכלל ולא מי שחשבת שאת. האינדיבידואל מת. מה שחשבתי שהייתי הוא אובסליט, זיכרון נוסטלגי שאין לי זמן להתעסק בו ולמעשה אין לי זמן להתעסק בדבר, אך אני מתעסקת בכולם.
-מספר טלפון?
-תעודת זהות?
-מעוניין לשמוע על המבצעים שלנו?
שלנו ולא שלי.
ויתרתי על המים בהם הייתי צוללת ומוצאת פנינים ומוקשים מתקתקים של בעיות ופתרונות ורגשות נפוחים מכאב הממתינים לניקוז, להתייחסות מקיפה, כוללת, ממצה.
אפילו הכתיבה נלעגת בעיניי. לועגת לעיניי העייפות, מתעתעת באותיות. אני מדפדפת אחורה ובגעגוע מדומה, יבש וזקן אני נזכרת בכתיבה המיוסרת שהייתה סוחפת אותי דרך לועה הפעור אל קרביה השוצפים שהפכו אותי מבפנים לבחוץ, שהגירו ממני דמעות ושאבו אותי קרוב יותר אל עצמי. אותה הכתיבה שברית שטן כרתי איתה: דמי תמורת העט. הכל התייבש כעת, והבאר אינה עוד באר מלאה במשאלות המנצנצות מהמעמקים אלא בור צחיח המכין עצמו חגיגית לתפקידו כקברי. למעשה אני מופתעת שכתבתי את הקטע בעיפרון על גבי דף, לא ידעתי שאני עדיין זוכרת כיצד אוחזים בעיפרון... אבל אל לי מלברוח לציניות עצמית, אין בי די כוח כדי לשלוף את העוקץ מעורי. כעת קשה לי לגלגל את עיניי אחורה אל תוך ראשי ולהביט מעט לתוכי במקום לבחון מק"טים ושטרות מזויפים. קשה לי להאמין, לא, סליחה, אני לא מאמינה ששום רגש שבי כבר שווה מספיק כדי לעסוק בו ולפרום את קשריו. שום דבר אינו גדול כבעבר, שום דבר אינו אורב לי מעבר לפינות. התבגרתי ואולי הזדקנתי, צברתי קילומטראז' ואולי כבר התייבשתי ושעממתי. התחרות להשגת מטרותיי, למיצוי עצמי, להתפכחות ולפקחות כבר נסתיימה והמדליות בהן התפארתי כבר החלידו. האם זה הוא סופה של הדרך? שום דבר אינו חודר, אינו מפלח, אלא מנסר בעצלתיים כסכין קהה, ישנה ומכאיבה בעקביות מטפטפת. כי גם הכאב הוא כבר לא כאב לצערי, ואדם זקוק למכה על מנת להעריך את הלטיפה. קשה להתלונן כשאין על מה להתלונן כשהכל לכאורה דופק.
כי כעיקרון, הכל דופק. גם אני דופקת, אך בעיקר את עצמי.
השלווה היא החומקת מבין זרועותיי, אך לדאבוני השלווה היא לא ארנב אחריו אוכל לרדוף ובחדוות הציד וההרג להתגאות כי צלחתי במשימתי. השלווה היא חלום חלקלק לאחר יום מעייף, חלום המותיר טעם אכזבה מריר עם אור הבוקר שמפציע ופוצע ללא רחמים.
הכל דופק, גם השעון דופק. מתעלם מתחנוני לעוד דקה, לעוד רגע, וזאת בטח משום שגם תחנוניי אינם אלא עוד שקר שאני מאמינה קלושות שקיים בי. הכל נטשני, גלגל ענק בסתיו והילדים כבר אינם. הרגשות, התעצמות הרגשות, פיתוח כוחותיי הפנימיים והסקרנות לדעת עוד ולבלוע עוד, הכל נעלם והתנדף. הכל נטשני ובמקומם צמחה פטריית הכניעה המוחלטת לשגרה המכופפת אותי לגובה המתאים לשמיים הנמוכים מדי.
וגם המילים כבר נשחקו בין שיניי. אני מאכזבת אותן בניסיונותיי הלא מתאמצים מספיק להשתוות לעבר, כי התהליך מרגיש לי הפוך, ירידה מהרים גבוהים של התבוננת כנה מטה מטה אל עמקי השווה, השווה מדי, המתפשר בשמנוניות. אני נעטפת בעל כורחי במקובל ובנכון וגם לצייר בדקיקות כתף אישה כבר בטח איני יודעת כבעבר משום שהפחד מהכישלון משתק כמו רעל ונספג כנשיקה. הפחד מכשיל את רגליי ועפרונותיי. לוח הכתיבה שבראשי מופקר ומצהיב ומקרין רק עייפות קרה. אני מחפשת את רובה הציידים בו יריתי בעצמי פעם ובעזרתו הפכתי את עצמי שנים לפני כן לוורסיה שונה, לגלגול שונה אחר מקודמיו. והבכי גם הוא כבר אינו מתדפק על דלתותיי כדי לזכך אותי. בצורת, חבל על הבכי שאולי יכול היה להפוך את הקבר בחזרה לבאר מים חיים. העטרה אינה חוזרת ליושנה והבכי אינו מגיע כדי לגאול אותי מהצמא, מהמדבר המתרסק אליו נקלעתי.
טייס אוטומטי
רות סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מעוייפת