בא קצין ואמר:
החיילת אינה בוגרת, אינה עומדת בזמנים, לוקחת דברים 'יותר מדי ללב' ונוטה לבכות הרבה, ביטחון עצמי גבוה מדי שגורם לחיילת לשכוח את מקומה ולעיתים אף להיות מעט 'פעורה', חצופה ולעיתים יהירה ובטוחה בכל מילה שיוצאת לה מהפה, צריכה להפריד בין מחשבותיה לבין הדברים הנאמרים לרמ"מ.
אז אמר.
צדק, אגב.
היו זמנים שכשהייתי בוכה הייתי הולכת ומשתגעת איפשהו, שותה המון ומשתינה על עצמי [לפעמים גם בקשת]. הייתי כותבת דברים יפים ומטומטמים לגמרי וכולם היו מוחאים כפיים ולא מבינים כלום. התגאיתי בעצמי וחשבתי שאני משהו רציני, הסיפור האמיתי, מאחורי הקלעים של מה שהולך בחוץ. שמעתי איפשהו שלא כדאי למות ללא צלקות ויצרתי לעצמי המון. נופפתי בהן כדגל, כאוטוביוגרפיה של ניסיונות קשים ולימודים על הבשר: הנה זה מה שיש לי, אני יודעת מה זה קשה, אני יודעת מה זה כואב. אתם אלה שלא מבינים. אתם אלה שלא כואבים לעולם.
וזה בולשיט כי כולה הייתי בת 14 עם איזה אחד חרמן בן 21 שהתאהבתי בו חשה עלק לוליטה ואמא ששיקרתי לה המון.
הכל בסדר.
ויש לי אחות קטנה בת 15. מתנדבת במד"א הילדה, במכבי צעיר יש לה חניכים פעולות ועניינים.. כל מיני. ניסתה להכנס גם לאיזו תוכנית ששולחים קבוצה מבית הספר לאמריקה עושים שם משהו לקהילה, או ליהודים או לציונות.. לא יודעת. שלא תבינו לא נכון, היא הסבירה לי, אני לא הקשבתי.
וזה יפה לה כי אני בגיל הזה שמתי גרביים עד לברך פסים שחור-לבן ומגפי עור גבוהים עם שרוכים עד למעלה והתחננתי לזקנים שיכנסו לקיוסק הנה קחו כסף תקנו לנו וודקה. זאת שהכי זולה.
אחותי כבר חודש מבקשת ממני לצאת לסרט. סתם סרט, כל סרט. אני יכולה לכתוב רשימה של התירוצים הכי צודקים למה כבר חודש אני אומרת לה שאני לא יכולה. הרי היא במד"א ביום ראשון וביום שני אני יוצאת עם חברה ומה ביום שישי יש לך פעולה מה זאת אשמתי ותקשיבי חבר שלי יצא אחרי 21 את צריכה להבין אבל מה יש לך בקטנה יום שלישי אני יוצאת לאפטר אני אגיע הבייתה באיזה 8 וחצי ככה אבל אני צריכה לקום ב5 אז נחשוב על זה, קיי?
ואני סבבה אני. מסלול ייעודי לקצונה בחיל תקשוב, חניכה למופת סיימתי בקורס, ביקשתי צנחנים בסיפוחים וואלה קיבלתי, כומתה אדומה נעליים עניינים.. מנסה להתעניין בחיל בכל הדברים של הקשר שמה אתם יודעים, מכשירים ומחשבים וכל זה, לא הולך משהו אבל שטויות הסמ"פ אמר שלא כל התפקידים עוסקים בזה ויש תפקידים שאני אקבל שיהיו תפקידי פיקוד והדרכה ואני מאושרת כי אני הכי רוצה לפקד על חיילים, כמו חברה הכי טובה שלי, מפקדת על טירונים כמו שצריך, אז גם אני רוצה להיות כמו שצריך. אני- שהתחמקתי כל הקורס מלהעביר שיעור לשאר המחלקה כי אני בטוחה שגם ככה זה בכיס הקטן שלי ושבמילה אחת שחייל יגיד לי והיא תהיה נכונה לגבי אני יכולה לבכות חצי יום. אני והגלולות שלי.
הכל בסדר.
היו לי מבדקים להתאמה לקצונה. שאלו מה התחביבים. רשמתי לצייר ולכתוב למגירה.
אני לא מציירת ולא כותבת לשום מגירה כבר הרבה מלפני שהתגייסתי ולכתוב 'לשחק טניס' אני לא יכולה כי עשיתי את זה בכיתה ו' לחצי שנה והפסקתי. מזל שלא כתבתי לנגן בגיטרה כי עכשיו ניסיתי. לא לנגן, למצוא מפרט. לא מצאתי אז... מזל שלא רשמתי לנגן בגיטרה.
יכולתי לכתוב להם שאחד התחביבים שלי זה לשתות בירה אבל גם זה כבר עושה לי רע.
מזל שלא כתבתי לנגן בגיטרה, באמת.
סתם שאלה, מישהו זוכר מתי שלא היה לנו פייסבוק?
ויש את העניין הזה שעוד לא נפטרנו ממנו. נו הדבר המעצבן הזה שאני עושה עדיין גם בגיל 19 המופלג... אה כן, לרצות את כולם. ויקומו חכמים ויאמרו: אבל את בוכה על זה כבר מפברואר 2006, יאללה חלאס כבר תעשי משהו עם עצמך.
אז שיאמרו.
צודקים, אגב.
ובקשר לקצין שבא ואמר, אז שתדעו שאני כעסתי עליו על האינעל דינאק הזה ושיחקתי אותה כמו שצריך מחייכת כשהוא העביר עלי את החוו"ד על הדף הזה שלו עם כל הסמלים של הכנפיים והחרבות והברקים המחורבנים האלה של צנחנים ותקשוב וחרטות וקמתי ואמרתי לו תודה ושיש דברים נכונים ויש כאלה שלא ואני אדע למה להתייחס ולמה לא וכמו ששיקרתי על המגירה והציורים אז שיקרתי גם שם.
חבל שהוא לא כתב - החיילת שקרנית.
מה שכן,
העיקר שיש לי עיניים ירוקות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מעוייפת