בחוף מסולע אני שוכנת, במטרופולין א-סימטרית, משוננת ואימתנית, בין שכבות של אבנים שנדבקו זה לזה בחול ומלח ויצרו ביניהם חורים ומשקעים שבהם נחים מי הים כשהגלים מתרסקים בשגעונם. בין הסדקים והחורים אני שוכנת, זוג עיניי מציצות בפחדנות. הבעיה היא שקללה הוטלה עליי. קללת הקונכייה.
פעם הייתי נהר גועש ואהבתי, פעם נסחפתי אל ולתוך החורים והסדקים שבאדם ומילאתי אותם במים מתוקים לאט ואז לרוויה עד שנחנקו מאהבתי. פעם חשבתי שהכל תחת תפיסתי ושאוכל להשיג את כל מבוקשי. התאמצתי והזעתי והשגתי אך משפט חכם אומר, הזהר מפני מה שאתה מבקש. רציתי יציבות, בור ריק ואינסופי שיזדקק לישועתי ואוכל לנתב את עצמי אליו בלבד ולמלא אותו עד כלות... אך הסכר שבניתי לעצמי ייבש אותי, הפך אותי לבוצית, מזוהמת, יבשה. כל הפסולת שהצלחתי להסתיר עמוק בתוכי צפה ועלתה בחזרה ואני תולה את האשמה באותו הסכר האטום ובו בלבד.
ונִקמָתי היא מטבעי. התעוזה גאתה בי ובעֹצמתי שיברתי לשברים ופירקתי לחתיכות והפכתי סֶכר לסוכר שנמס ונעלם.
אך מי שנותרה היא קללת הקונכייה והיא רובצת ולוכדת ומענישה אותי. אני נטמעת בקירותיה ומתירה לה בלית ברירה להכיל אותי ולהגן עליי מפני סכרים ארורים [oh those damn dams] והמגיפות והקללות שהם מביאים עמם. היא גורמת לי להקשות פנים ולהפנות לֶחָייִם שניות לבּורות אחרים המבקשים לשתות, היא גורמת לי להתנקם באחרים ולשנאם, לחרוץ לשון ודין ולהתחפר עמוק יותר בנוחיותה הקרה. הקונכייה היא עול שעליי לשאת בו וללחום כנגדו. היא תפיסה מוטעית שכופה את הקביעה כי כל מה שקשה מבחוץ הוא רך מבפנים- דבר המשליך עליי חליפת רכיכה מקומטת. ואם אשאר תחת הקונכייה לבסוף אהפוך למאובן ואם יתמזל מזלי, בעוד מיליוני שנים כשיעשו מיפוי לאבן שאהיה, יגלו שפעם זרמו בי פעם מים חיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מעוייפת