Remove puss from an infected sore

If your life was hanging on the last few threads of the illusion you've created, what would you be doing right now?

Logging in Facebook with all your pretty pictures and five-hundred "friends"?

Reading a book even though you've already read it twice?

Try to cough up a lousy orgasm watching the same beaffy whores humping themselves on short limbs again and again?

I want this night to never end. I want it to keep rolling and rolling on and on forever. I want to go to sleep for a thousand years and I want to wake up into this very night, into this exact  moment. I want to breath-in Ziggy's stardust and get high.

But instead...

I just took a few dro ps of a probably placebo drug that gets me relaxed just so I can descend safely into another dream instead of lying awake in bed, my eyes wide open like the windows of my hot room and my heart beating fast.

Tonight, I'm an astronaut hovering in outer space after losing all contact with earth. I'm waiting helplessly to die already, or else I'll hover here for eternity.

I'm a space monkey; hairy, helpless and ready to push any buttons you want me to push. Come and use my natural resources.

אור לבן.

אור לבן מעל ראשי.

והאור הזה

הוא לא הילה. People make mistakes.

הוא פצצה, והיא לא מתקתקת. היא מוקש שקבור באוויר שמעליי שממתין ליום שבו כף רגלי הקטנה תדרוך עליו בהססנות -ואם יהיה לי מזל אז אולי גם באומץ- ותעורר את זכרותו האימתנית, הלבנה והגדולה ואז אוכל לישון בארובות עיניי, בתוך צינורות השמע של אוזניי וברכסים האינסופיים של טביעות אצבעותיי. ואז אוכל להשבר לרצועות קשיחות של עצמות קצרות ונפלאות.

ואז אהיה שלמה כי זו מי שאני כשאני מרוסקת ומאורגנת מחדש כמו שאני אוהבת, קצת כמו הארונות של פסח.

כי תראו,

הלב שלי מתכווץ אם אני מביאה לאבא שלי נשיקה בלחי.

והלב שלי מתכווץ כשאני נזכרת

והלב שלי מתכווץ כשאמא שלי לא מוכנה להסתכל עליי או לענות לי.

אני שונאת את הימים והלילות ואת כל הזמן המחורבן שמביא לי פחד שזוחל בי. אני שונאת את הבקרים שמגיעים כל כך מוקדם שאני כמעט מאמינה לגופי שלא ישנתי בכלל. אני שונאת את הנקודה המחורבנת בראש שלי שפיתחה דופק משל עצמה ואני שונאת שאני לא יודעת לנגן בגיטרה כמו שאני רוצה לנגן בגיטרה.

ואני מאוד מאוד שונאת

כשהמילים שאני כותבת נלעגות בעיניי ושקטע שזולג ממני נראה לי כל כך שבוז וחסר אוויר ואון כך שאני בעצם מטנפת את הבלוג הזה, שהפך אצלי למקדש טהור, וממלאת אותו בבוז ותיעוב.

אני שונאת כשהכל מלא בתחושת חבל עצומה כי זה גורם לי להתגעגע לזמנים טובים יותר. זה גורם לי למשוך את עצמי מטה מטה עד שאני מגיעה להארלם הקטנה שבראשי המשכנת בתוכה את כל תחלואותיי הישנות, הבוטות והטובות, ולי אסור להתקרב לאזור הסגור הזה, אף על פי שהוא מפתה מאוד בהצעותיו הזולות.

די אני עייפה עכשיו ואין לי כוח.

לילה טוב.