החולי הזה
מאיפה הוא מזדחל אליי?
הכעס הזה מאיפה הוא מגיע אליי?
מחשבות שזורמות מתוך האוזניים שלי החוצה מתוך האורך והרוחב שלי ומכות בי ומכות בי ומכות בי. והן מפתות אותי לחטאים מרושעים שאסורים עליי כי נתתי את המילה שלי לבנאדם היחידי שמעריך אותה. לבנאדם היחידי שחושב שהמילה שלי שווה משהו בכלל. והן מושכות לי בשיער וצובטות אותי ורודפות אחרי כשהשמש שורפת אותי והופכת אותי לאפר ולעפר שאני, יצורה מחורבנת מעוררת רחמים רמש על פני האדמה שאלוהים ברא, האלוהים שאני בגדתי בו,
האלוהים ששונא אותי.
כישלון טוטאלי של כל מה שהיה אמור להיות יפה ועדין. ריקבון של פרחי אביב חדשים תחת גשם חומצי. גשם מהדמעות שלי,
גשם מהדם שלי שאסור לו לטפטף החוצה למרות שאני רוצה לשחרר אותי ממני.
חלאה
סירחון שנובע מהרצון שלי בלבד, אפילו לא מהמעשים שלי. מוח מושחת ואכול מוכתם בצואה שלי, מרוח על הקירות של החדר שלי בכתב יד מחובר ושבור. אני תאוות השעשוע, ספר תנ"ך ירוי. עצמות שאני רוצה לשבור, אפס תכלית שאני רוצה לממש. שביל של זבל אליי וממני והלאה. זחלים שנוברים מעליי ומתחתיי ובתוכי. חוסר הערכה מוחלט.
חוסר אמון מוחלט.
כעס אדום ושורף ונורא ומגעיל שלופת את גרוני ומטלטל אותי. כעס שמטיח אותי בבועות הזכוכית של כל אותם השרמוטות שצוחקות ומחרבנות עליי. יונים אפורות שורצות כינים שחגות מעליי, הלכלוך בציפורניהן מתמזג בעורי. נקמה חריפה שמנסה לרקום בבטני עור וגידים אך נשברת בכל פעם מחדש, בכל פעם מחדש.
חוסר כוח מוחלט
עייפות שמשפשפת אותי ומשפשפת ומשפשפת. עייפות ששוחקת אותי. אני טייסת אוטומטית על מטוס שמתרסק.
מטוס שאני הפלתי בעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מעוייפת