לפני כמה ימים ישבתי לשתות קפה (נכון, וגם לעשן סיגריה) בפינה חדשה שסידרנו לנו בגינה, בין עץ הזית לעץ שאני לא יודעת את שמו. ופתאום חשבתי לעצמי שזהו זה, ככה בדיוק רציתי להרגיש כשחלמתי על הבית הזה. אבל אז הגיעה דבורה שהתעקשה לחוג דווקא מעל כוס הקפה שלי והבריחה אותי משם. ללמדכם שרגעי אושר הם תמיד קצרים, לא משנה כמה הם מתוקים.
הבית שבו נולדתי נמצא כמה רחובות מפה, בית קטן בן שלוש קומות, אנחנו גרנו בקומת הקרקע. מהמרפסת שלנו שהשקיפה לדשא הגדול של הבניין עשו הילדים את מבחן האומץ שתמיד נכשלתי בו, שהיה לרדת לגינה מהמרפסת. אני חושבת שהייתי הילדה היחידה שהיתה יוצאת מהדלת.
באותה תקופה זה היה הבית הכי גבוה בסביבה, מולו היו שדות של תפוחי אדמה ובוטנים ואנחנו הילדים היינו נשלחים עם סל הפלסטיק של הקניות לאסוף את תפוחי האדמה שנותרו לאחר שהטרקרטורים היו הופכים את האדמה לקראת העונה הבאה. רוב הזכרונות שלי מאותן שנים קשורים לסביבת הבית, אני כמעט לא זוכרת איך הוא נראה בפנים.
אני זוכרת את הברז המטפטף בגינה, אני זוכרת את שיח הפילפלים החריפים היפיפה שאחי הגדול שכנע אותי שהוא שיח של סוכריות ובזכותו הגעתי לבית חולים עם כוויה בפה. אני זוכרת את הדרך לבית ספר שעברה ליד הקולנוע, ואיך לפעמים היו כרזות של סרטים מפחידים והיינו רצים מהר לא לראות אותן, ולפעמים דווקא היינו מתעכבים ומחפשים מטבעות ליד הקופות. אני זוכרת את שקי החול מסביב לשוחה במלחמת ששת הימים ואיך כל השכנים ישנו אצלנו בסלון כי קומת הקרקע נחשבה הכי בטוחה.
כשהייתי בת שמונה וכבר היינו שלושה ילדים בבית, עברנו לדירה גדולה יותר, שם גרנו עד שעזבתי את הבית. אני מנסה לשאול את עצמי האם אהבתי את הבתים האלו, וזו שאלה שאני לא מצליחה למצוא לה תשובה. צריך להודות על האמת, כשאתה ילד ואח"כ נער, הבית בשבילך הוא בסיס יציאה. מה שחשוב לך זה עד כמה החברים שלך קרובים אליך, ולא איזה ארונות יש במטבח. אני זוכרת שבאותה דירה של שלושה וחצי חדרים, הורי גידלו ארבעה ילדים, וסבתא אחת. זה אף פעם לא נראה אז מוזר. היום אני מניחה שבטח היה צפוף, אבל אני לא זוכרת את עצמי מתעסקת בזה. היינו שלושה ילדים בחדר אחד, וזה נראה נורמלי. מצחיק כשחושבים על זה היום אה? היום אם אין לכל ילד חדר ועוד חדר משפחה ועבודה אנחנו מקטרים שאין לנו מקום.
הבית ההוא היה קרוב לכל מקום, וההורים שלנו לא היו מסיעים אותנו, הלכנו ברגל או מקסימום נסענו על אופנים. לחברות, לתנועה, לבית ספר ולספריה.
בסה"כ היתה לי ילדות טובה, אני לא חושבת שזה קשור לבית אלא לאנשים שחיו בו. אני יודעת רק שכשהורי עברו דירה לפני כמה שנים, לא הצלחתי להרגיש בבית בדירה החדשה שלהם. אני זוכרת שהיתה לי תחושה שמתאר הגוף שלי היה חקוק בפינות שונות בבית ההוא הישן, על הספסל שהיה ליד השולחן במטבח והייתי משתרעת עליו בזמן שאמא שלי היתה מבשלת והיינו מפטפטות, על הספה בסלון שלפעמים היינו נרדמים עליה מול הטלוזיה בשורה, קודם אמא שלי בזרועותיה אחי התינוק, אחריה אני עם הראש על הישבן שלה, ואחרונה חביבה אחותי הקטנה כשהישבן שלי משמש לה כרית. (ויש תמונה כזו בדיוק למי שלא מאמין) , בדירה החדשה הייתי באה ולא מוצאת לעצמי מקום, איפה לשבת? איפה לזרוק את עצמי ולהרגע. עד היום בעצם, כשאני מגיעה לשם, זה כבר לא מרגיש להגיע הביתה כמו אז, אלא לבקר את ההורים.
כשנכנסתי לקבע עזבתי את הבית , במשך כמה שנים עברתי כמה וכמה דירות שכורות, החל מחורבות של ממש ועד הדירה המקסימה האחרונה שגרתי בה, ממש במרכז ת"א שהיתה לה רצפה מצויירת ותיקרה גבוהה. היום קשה לי להבין איך נדדתי ככה מדירה לדירה, משותפה לשותפה, מבעל בית קמצן אחד לתאומו בדירה האחרת.
אבל שוב, כמו בילדות גם אז היו דברים חשובים יותר בחיים מאשר כיווני אויר וארונות אמבטיה.
בשנים שא' ואני משפחה, עברנו שלוש דירות בדרך לבית הזה שהיה החלום של שנינו ולקח לנו הרבה שנים לאזור אומץ ולהגשים אותו.
אורן נולד בדירה קטנה של שלושה וחצי חדרים בקומה שמינית של בנין גבוה להחריד. מרגע שנכנסתי להריון עם אורן היו לי חזיונות זוועה שכולם קשורים לגובה ולחלונות , והיה לי ברור שאנחנו חייבים לעבור משם, למרות שאת הדירה עצמה מאוד אהבתי. זו היתה דירה ישנה ששיפצנו ממש בעצמנו, וכשאני אומרת ממש בעצמנו אני מתכוונת שאתם יכולים לראות בעיני רוחכם את א' מחזיק פטיש ענק ושובר קירות. ואותי מדביקה טפטים על ארונות ישנים.
מדהים מה אנחנו מעזים לעשות כשאנחנו צעירים, היום עד שאנחנו קודחים חור בקיר בשביל לתלות תמונה אנחנו מקיימים ביננו סידרה ארוכה של דיונים מתישים האם אנחנו לגמרי בטוחים שזה המקום הנכון לתמונה הספציפית הזו.
מהקומה השמינית עברנו הישר לקומה ראשונה בדירה יפיפיה שהיתה כל מה שרציתי אז, בדירה ההיא נולדה נועה"לה. הדירה היתה במיקום המושלם, היה לה את המבנה המושלם והמטבח המושלם. ובכל זאת זה היה הכל חוץ ממושלם, אני לא אכנס לפרטים וסיבות אבל היו כאלו שגרמו לנו לעזוב את הדירה ההיא אחרי שלוש שנים
ולהתפשר על דירה שהיתה גדולה יותר ויפה יותר ובכל זאת מסיבה לא ברורה אני לא הצלחתי לאהוב אותה והיא היתה בשבילי כר פורה לחלומות על הבית שאנחנו גרים בו היום.
יחד עם זאת הדירה ההיא היתה הבית שבו גדלו הילדים שלנו, הבית שבו עוצבנו כמשפחה, הבית שבו הילדים שלי צברו את זכרונות הילדות שלהם, ובסופו של דבר מדד האושר שלך לא נקבע על פי המידה שבה אתה אוהב את הקירות והריצפה את גודלו של הסלון או המרפסת, מדד האושר שלך נקבע ע"פ הרגעים הקטנים האלו שבהם אתה מרגיש שאתה נמצא במקום שבו אתה רוצה להיות ושאתה חי את החיים שאתה רוצה לחיות. ומהבחינה הזו אני אדם בר מזל. (טפו טפו טפו)
היום אנחנו פה בבית חלומותינו, אני אוהבת כל פינה בבית הזה, אני אוהבת את הארוחות המשפחתיות שלנו במטבח או בגינה, אני אוהבת את העובדה שמשום מה אנחנו תמיד מעדיפים לשבת בחדר טלויזיה הקטן ולא בסלון הגדול עם הפלזמה הגדולה, אני אוהבת לעקוב אחרי ההתפתחות של הצמחים בגינה, ולראות איך עונות השנה משפיעות עליהם.
אם יש דבר אחד שאני קצת מצטערת עליו זה שלא היה לנו האומץ לעשות את הצעד הזה כמה שנים מוקדם יותר, ואם יש שיעור ללמוד מזה הוא שאסור לפחד להגשים חלומות. לא משנה מה החלום, אם הוא שם, תשלחו יד ותתפסו אותו.
(הערה קטנה לסדר, קראתי שוב את מה שכתבתי ונראה כאילו חיי היו רצף של קצפת ודובדבנים, ובכן , הלוואי, אבל לא, גם אצלי כמו אצל כל אדם, היו משברים ומריבות ותקופות קשות יותר וכאלו שפחות, אבל ככה זה כשמזדקנים לא? מעדיפים לזכור את הדברים הטובים בחיים.
)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
