"וואלה חשבתי עלייך היום
לאן נעלמת? הכל בסדר?"

ככה כתב לי טליק היום ואז שמתי לב, בחיי , שבוע לא כתבתי.

טוב, הייתי עסוקה בלבכות על כאב השיניים שלי, או יותר נכון על כאב השיניים שכבר לא שלי. (ז.א הכאב שלי, השיניים כבר לא.)

אבל קשה לי לדבר על זה, אז בואו נעבור לנושא אחר.

זה היה אמור להיות אחד השבועות העמוסים שהיו לי בתקופה האחרונה, שבוע שהתחיל עם יום עיון בעבודה, אחריו בת מיצווה של מישהו מהמשרד, יום אחריו רופא שיניים , למחרת פגישה חשובה ונסיעה לירושלים, ביום רביעי הצגה, וכן הלאה, ארוע רודף ארוע.

כמובן שבסופו של דבר הביקור אצל רופא השיניים שינה לי את רוב התכניות ומהרגע שיצאתי מהקליניקה הורדתי הילוך ואפילו לשעורי התעמלות לא הלכתי דבר שמיד גרם לי להרגיש הרבה יותר רע עם עצמי, כאילו שזה בכלל היה אפשרי להרגיש יותר גרוע.

אבל היום, אני שמחה לבשר, מצבי הרבה יותר טוב.  כבר לא כ"כ כואב רק מעצבן קצת, גם סוף השבוע הולך ומתקרב, אבל מה שהכי משפיע על מצב הרוח שלי היא העובדה שהשמש חזרה לזרוח והגשם פסק. לא סובלת גשם ועוד פחות ממנו את החושך שמלווה את מזג האויר החורפי הזה.

בשבת ניסע לשדה בוקר להביא לאורן אביזרי חורף כי קצת קשה להסחב עם שמיכת פוך באוטובוס, אז גם המחשבה על טיול שבת עושה לי קצת שמח בבטן.

זהו, חוץ מזה אין לי הרבה מה לספר, צר עולמי כעולם נמלה. אבל לפחות הפגנתי נוכחות וגם זה משהו, תודו.