אתמול כשחיפשתי את פוסט השוקולד ההוא, שאגב, משום מה לא הצלחתי למצוא וזו תעלומה בפני עצמה, יצא לי לעיין בפוסטים ישנים שלי, מעבר לעובדה שכל פעם אני נפעמת מחדש איך פרסתי את החיים שלי בבלוג הזה לאורך שנות קיומו, שמתי לב לתדהמתי שאני דיי חוזרת על עצמי, לדוגמא, הפוסט במוצאי ראש השנה 2005 או 2006 , אני לא זוכרת וזה גם לא ממש משנה, זהה כמעט מילה במילה לפוסט של מוצאי ראש השנה האחרון. אז נכון, אתם בטח לא זוכרים מה כתבתי לפני חודש ואין מצב שתזכרו מה כתבתי לפני שנה או שנתיים, בדיוק כמו שאני לא שמתי לב לעובדה המצערת הזו עד שהיא נתקעה לי ממש בפרצוף, ולמרות זאת זה גרם לי להרגיש מאוד מאוד משעממת.

אבל הבוקר קראתי כמה בלוגים שאינם בין הבלוגים שאני מנויה עליהם, כאלו שאני רק  מציצה בהם מידי פעם, מן התעדכנות תקופתית כזו, ומיד הרגשתי שאני מעדיפה את השעמומון שלי על הרבה דברים אחרים.

השעמומון שלי אינו מתחכם, אינו סיפרותי, אין בו דימויים מתוחכמים, או הרהורים ממעמקי הבטן הסובלת, אבל הוא השעמומון שלי, יותר מזה, הוא אני. והוא  לגמרי לגמרי אמיתי.

וזהו.

אתם ממש לא חייבים לכתוב לי עכשיו כמה אתם אוהבים את השעמומון שלי, אני יודעת, הרי אתם פה.