זהו, החלק הקשה מאחורי, אני מקווה ככה לפחות.
אין לכם מושג בכלל כמה קשה לי לכתוב את זה, אבל הינה אני כותבת. עקרתי 4 שיניים. זה מתסכל אותי נורא, אבל לפחות אני מתנחמת בעובדה שלא רואים את זה והכתרים הזמניים נראים טבעי לגמרי, אפילו כשאני מחייכת. אם כי כ"כ כואב לי מאתמול שאני לא ממש מוצאת סיבה לחייך.
מאוד קשה היה לי לקבל את העובדה שאני צריכה לעקור שיניים בריאות לגמרי. אבל כשהסתכלתי על שיניים של אחרים במשפחה שלי שנושאים גם הם את הגנים המחורבנים האלו של מחלת חניכיים ואיך העובדה שהם לא טיפלו בזה בזמן גרמה לשיניים שלהם להתחיל "לטייל" בפה, היה לי ברור שאין לי ברירה.
יש לי תסביך שיניים. בעיני שיניים יפות זה משהו מאוד משמעותי בהופעה. אני יכולה להשמין 10 קילו וזה לא יהיה בעיני נורא כמו לאבד שן. אל תשאלו אותי למה. כל אחד והסריטות שלו.
אני מניחה שאילו לא הייתי מעשנת, והייתי מקפידה על שיננית לפחות פעמים בשנה כל חיי, יכול להיות שלא הייתי מינוס 4 שיניים כבר היום, ומרוויחה לעצמי עוד כמה שנים טובות של שלמות דנטלית, אבל אני לא יכולה לחזור אחורה בזמן. ועל טעויות משלמים.
פעם היה פה נושא חם כזה, מה היית משנה בחייך אילו יכולת לחזור אחורה בזמן, והיום ברור לי שאם יש משהו שהייתי משנה זה את היחס שלי לגוף שלי.
אילו הייתי יכולה לתקן טעויות מהעבר, לא הייתי מתחילה לעשן (ואל תגידו לי להפסיק, זה לא כ"כ פשוט, תאמינו לי שאני רוצה נורא) לא הייתי עושה את כל הדיאטות המטורפות האלו כשהייתי צעירה, הייתי אוהבת את הגוף הזה יותר, שומרת עליו יותר.
אבל הרי לאף צעיר אין את השכל שיש לו כבוגר וכשהילדים שלי אומרים לי היום "תני לנו ללמוד מהטעויות שלנו" אני יודעת שאין דרך אחרת, ונורא חבל לי שאין. כי אני יודעת שהם ילמדו מהטעויות שלהם, אלא שלפעמים זה יהיה טיפה מאוחר מידי.
נכון, אף פעם לא מאוחר מידי, ותמיד אפשר "לחזור בתשובה", אבל לא תמיד אפשר לתקן את נזקי העבר.
טוב די. עד כאן עם החשיפה הרגשית הזו.
אמרתי לכם שלא קל לי לדבר על זה.
בכל אופן לאור כאבי השיניים והאומללות הכללית צ'יפרתי את עצמי ביום חופש, בצהרים תבוא אלי חברה שלא ראיתי כבר בערך 15 שנה.
עבדנו יחד באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי, ונורא התחברנו, היא מותק של בחורה. אח"כ עם השנים הקשר התרופף לאט לאט עד שנעלם לגמרי, ולפני יומיים דרך מישהו נוסף שעבד איתנו אז, חודש הקשר, והיום היא תבוא לבקר אותי. נורא מרגש.