אתמול בשיעור חיטוב ועיצוב קרה למישהי פנצ'ר מביך. נו אתם יודעים, כזה שבד"כ נהוג לחשוב שבנות לא עושות.

כזה שהורגש באוירה אבל לא ניתן לשייך אותו למישהי באופן חד משמעי.

האמת שאפשר להבין, שעת ערב, מי יודע מה היא אכלה לצהרים, מרוב כיווצים ומתיחות לכל אחד זה עלול לקרות. (חוץ ממני כמובן.)

אנשים בוגרים, אמורים להתעלם ולקוות שהענן שאופף את  החדר יתפזר מהר וכולם יוכלו לחזור לשאוף ולנשוף בלי חשש.

אלא שחבורת נשים בגילאים שונים בין 20-60 לבושות בטייצים ושוכבות על הגב עם רגלים למעלה (ולא בקורס הכנה ללידה) לא ממש עונות על ההגדרה אנשים בוגרים, מסתבר.

זה התחיל בכמה לחשושים, צחקוקים, ואז מישהי, שטאקט היא כפי הנראה לא אחת התכונות הבולטות שלה, אמרה בקול : "איפפפפפפ מי שיחררה?"    ומיד הרגשתי כאילו חזרתי לכיתה ג'.

כל אחת תרמה פנינה משלה לאמירות שנזרקו לאויר (הלא מאוורר שבחדר) והצחוק התגלגל בין המזרונים.

אני רק חשבתי לעצמי על אותה מסכנה שאחראית לחגיגה הזו, וכמה היא בטח מובכת.

ואז נזכרתי בסיפור שסיפרה לי פעם מישהי, (סיפור אמיתי) בהיותה נערה צעירה ישבה לה ערב אחד על ספסל בחברת שני ידידים צעירים, ופתאום בלי כוונה ובשקט חרישי קרה לה הפנצ'ר הזה, אט אט העובדות הפכו גלויות והיא לא ידעה כיצד לצאת בכבוד מהארוע המביך, לכן מיד ומבלי להסס לשניה,  נעמדה וצעקה: "איכס מגעילים תתביישו לכם" והלכה מהם בראש מורם. השנים, כל אחד מהם יודע שזה לא הוא ולכן בטוח לגמרי שזה השני, התחילו לריב וברוגז גדול היה שם.

מיד כשנזכרתי בסיפור הזה, כל הכיתה הפכה להיות חשודה בעיני, ויותר מכולן אלו שהתחילו את החגיגה. כמאמר פתגם הידוע: "הראשון הריח מתחתו הגיח."

 =================================================================

בחיי שאני חשה בושה שזה מה שיש לי לספר לכם, העולם מלא ארועים קשים וחשובים ואני מתעסקת בשטויות. אבל תסלחו לי חברים אהובים שלי, שטויות זה כל מה שאני מסוגלת לו בימים אלו. אז זה או שטויות או כלום אני חוששת.