זה התחיל כבוקר רגיל לגמרי, א' התקשר להעיר אותי 10 דקות מאוחר יותר ממה שהיה צריך, ואחרי שגנבתי עוד חמש דקות במיטה וכבר הייתי באיחור של רבע שעה מהלו"ז הרצוי שלי, קמתי וגררתי את עצמי למקלחת.

התקלחתי, התלבשתי, התבאסתי מהשיער שלי , ירדתי למטה, הכנתי קפה לנועה ולי, סידרתי מדיח, הכנתי אוכל לנועה ולי, ניגבתי את השיש והשולחן, החלפתי מים לתפוזונים הקטנים שבסוף השבוע יהפכו לריבה (יש לקוות) את הקפה שתינו נועה ואני בעמידה ליד הכיור ורצנו לאוטו ממש בשניה האחרונה.

יצאנו מהרחוב שלנו ומיד הצטרפנו לישבנו של פקק. זה לא הדליק לי שום מנורה אדומה, כי כל בוקר יש פקקים בדרך לבית הספר ולהביא את נועה בזמן לשיעור הראשון זו בערך מלחמה קטנה. בשמונה ושלוש דקות נועה ירדה בשער בית הספר ואז גיליתי שבחפזוני שכחתי את האוכל שלי בבית, חזרתי הביתה לקחתי את השקית, נתתי אוכל למותק שהתעקש על זכותו לאכול ולא היה מוכן לצאת מהבית אחרי שהוא התגנב אליו בעורמה של חתולים. חזרתי לאוטו מתוך כוונה מלאה לצאת בדרכי לעבודה.

השעה היתה כבר שמונה ועשר דקות. רק יצאתי מהחניה ופמה האהובה שלי התקשרה, מה שמיד הקפיץ את כל החושים הפולנים שלי, היא עובדת הבוקר, מה פתאום היא מתקשרת? משהו בטח קרה. (אתם מכירים את האינסטינקט הפולני "משהו קרה"?)  מסתבר שהמקסימה הזו התקשרה להזהיר אותי מהפקקים בדרכים בעקבות ההתראות לפיגוע במרכז. "אם עוד לא יצאת אל תצאי" היא אמרה, "ואם יצאת ואת יכולה לחזור, תחזרי." עוד היא מדברת ועל הצג של הפלאפון עולה שמו של הבוס שלי , "אם עוד לא יצאת מהבית אל תצאי" הוא אומר לי " ואם יצאת ואת יכולה לחזור, תחזרי". נו,  אם שנים אומרים לי את אותו הדבר, מי אני שאתמרד? ובמיוחד שהדבר שהם אומרים לי הוא הדבר עליו אני מפנטזת כל בוקר, תרוץ טוב להשאר בבית.

הסתובבתי וחזרתי.

ולפחות אף אחד לא יראה את השיער שלי היום.