זה לא קל הקטע הזה של להיות הורים. גם בני זוג זה לא פיקניק גדול, אבל הורים זה הכי קשה.

ואם מישהו מכם, שנמצא עכשיו בשלב  של לקום בלילה ולהחליף טיטולים, חושב שברגע שהילד יגדל קצת הכל יהיה קל יותר, תרשו לי לבוא עכשיו ולרמוס לו את האשליה.זה רק הולך ונהיה קשה יותר.

נכון, פיזית זה קל. הם ממש לא זקוקים לנו ברמה הטכנית של הגידול. אני לא צריכה כבר לקלח אותם ולהלביש אותם, הם אוכלים לגמרי לבד, ולא צריכים בייביסיטר אם אנחנו רוצים לצאת. היי, אנחנו בקושי רואים אותם ממילא.

אבל כל השאר, כל השאר הולך ומסתבך. כי הדאגות גדלות כל הזמן, אבל היכולת שלך כהורה להשפיע הולכת וקטנה.

והסבלנות, נו, גם זה סיפור בפני עצמו. איך מוצאים את הסבלנות כשעוד לא סיימת עם אחד ואתה כבר שקוע עד ברכיים באותן "צרות" עם השני.

אמא"לה (לשעבר בהריון) ביקשה תוכנה לקביעת ההפרש האידאלי בין ילדים, אז אמנם תוכנה זה הקטע שלי, אבל במקרה הזה הרעיון שלי כ"כ פשוט שלא צריך תוכנה בשבילו,כל השאלות שהיא הציעה בפוסט שלה בנושא,  כצמתים של אלגוריתם, ממש לא רלוונטיות. אני אומרת, או שתעשו אותם אחד אחרי השני, הכי צפוף שאפשר, ואז ממילא תתמודדו עם כל השלבים בבת אחת, תהיו כמה שנים בטיטולים, ואח"כ כמה שנים מול המורה בבית ספר סמוקים ממבוכה, אבל תעשו את זה בבת אחת. כמו להוריד פלסטר.

או שתעשו את המרווח כזה גדול שיהיה לכם זמן התאוששות בין אחד לשני לשלישי לרביעי ..... (אבל בשביל זה יש מצב שצריך להתחיל לעשות ילדים בגיל 17)

כל ילד זכאי לעבור את התקופות השונות בהתבגרות שלו ולקבל הורה סבלן עד כמה שאפשר. אי אפשר לבוא לילד בן 3 ולהגיד לו: "תשמע חמודי, כל הלמה הזה, כבר עברתי איתו עם אחיך, לך אליו אצלו יש את התשובות, לי כבר יצאה הרוח מהמפרשים". כמו שאי אפשר לבוא לנער (או נערה כמובן) בגיל ההתבגרות ולהגיד לו: "יקירי, את הקטע הזה של למצוא סיגריות מוחבאות מתחת למיטה כבר הבנתי, אפשר לדלג על זה?", לכן תדאגו שיהיה לכם מספיק זמן גם לשכוח, וגם להרגע בין אחד לשני. כל אחד מכם עם יכולת הספיגה שלו.

בקיצור, איפה התחלתי? בזה שקשה. אז כן, זה קשה לאללה. אנחנו אוהבים אתכם ילדים שלנו אהבת נפש. אתם משוש עיננו והתגשמות חלומותינו כולם.

בלעדיכם חיינו לא היו חיים, אבל דחיל ראבאק, אתם יכולים אולי בטובכם לעשות את זה טיפה פחות קשה? התפרצויות זעם רק פעם בכמה ימים לא חייבים כל יום, ואחרי כל משפט שאני אומרת לכם לא חייב לבוא פרצוף נגעל מלווה ב"אוף" קורע לב.

ומה יקרה אם לפעמים תביאו תעודה כזו שנוכל להראות לדודה שלכם שכל הזמן משוויצה בתעודות של הילדים שלה? מה קרה? היא אמא יותר טובה ממני?

(לא! אל תענו. לא רוצה לשמוע)

הנושא החם הוא הילד המועדף. הילד המועדף שלי, הוא ילד רגוע, שלא חושב שמרד גיל ההתבגרות הוא חלק חיוני להתפתחות שלו, הילד המועדף שלי, יבוא מבית ספר ויכין שיעורים, יסדר את הבית, וכשאני אחזור מהעבודה יתיישב לידי בסלון וישאל איך עבר עלי היום.

טוב, האמת שלא, למרות הכל, הילד המועדף שלי, הוא בדיוק הילדים שלי, עם כל הקושי. לא הייתי משנה בכם כלום, אני יודעת, בטח יש בי איזו נטיה מזוכיסטית אבל עם כל האוף והשמוף וטריקת הדלתות, והתחושה שכל מה שאעשה לא אעשה טוב, עם אספות ההורים המדכדכות, והבאלגן הבלתי נגמר בחדרים שלכם,  עם כל זה ועוד, אני רוצה אתכם ואוהבת אתכם בדיוק כמו שאתם. ( רק סדרו את החדר, בחייכם תעשו טובה, כבר אפשר לגדל שם גידולים חקלאיים.)