בתחושה קלה של מבוכה, אני מודה שאני צופה דיי באדיקות באח הגדול. (טוב בסדר, תרגעו כבר, מספיק עלבונות אני חוטפת על העובדה הזו מבני ביתי )

להגנתי אני אגיד שעד היום צפיתי על הגדר, ז.א לא טרחתי לפתח רגשות חיבה או איבה לאף אחד מהמשתתפים, דעה כמובן היתה לי, ממתי ראיתם אותי בלי דעה על משהו, אבל לא עד כדי לרוץ ולסמס בעד או נגד מי מהמשתתתפים, וגם לא מצאתי את עצמי מזילה דמעות בארועי הפרידה מידי שבוע.

התכנית הזו בעיקר הצחיקה אותי.

אבל לפני שבוע היתה לי הארה. (שימו לב, כל חיי חיכיתי להארה, ובסוף כשזו כבר באה, תראו איך בזבזתי אותה.) יש לי פייבוריט.

לכן החלטתי לרדת מהגדר, ולצאת בהצהרה רשמית. תחזיקו חזק, הינה זה בא: אני בעד איתי.

כן, כן, איתי. החיוור הזה, זה שכמוני ישב כל התכנית על הגדר, זה שחשבתי כל הזמן שאין לו עמוד שידרה. לפני שבוע פתאום הבנתי שעשיתי לו עוול. זה לא חוסר עמוד שידרה, זו לא ישיבה על הגדר, וזו אפילו לא טיפשות כמו שבחטאי חשבתי במקרים מסויימים. הוא פשוט בחור נחמד. זה הכל. בחור נחמד.

כזה שאמהות מתות שהבנות שלהן יביאו הביתה, והבנות מצידן בוחרות שיהיה החבר האפלטוני הכי טוב שלהן ומספרות לו על הבן זונה ששובר להן את הלב.

כזה, בחור טוב ונחמד.

ולדעתי חברים יקרים, הגיע הזמן שהנחמדות תנצח. פעם אחת שהנחמדות תנצח.

מול כל הבובלילים והפרידמנים, כל המריבות והתככים, מול העינטוזים, סריגת הסוודרים לעצים, מול השדיים החשופים תוך קריאת שמע ישראל, מול הדמעות הנשפכות כמים, מול כל אלו, אני רוצה שלפחות הפעם הזו הנחמדות, הנימוס, היוזמה וחוסר החשבונאות ינצחו.

אני את שלי אמרתי. אתם תסמסו מה שבא לכם.