ובחלומי א' ואני מגיעים לחווה. בחצר החווה נמצא האיכר וסביבו עופות, ברווזים, אווזים ותרנגולות. כולם חופשיים בשטח והולכים בשורות ולא היה חסר הרבה שדני קיי יצוץ פתאום מזמר "פוף סתלק פוף פוף סתלק פוף פוף סתלק מכאן". (אבל זה לא קרה, רק רציתי לתאר את האוירה. ) אני לא יודעת מה בדיוק עשינו שם, נדמה לי שרצינו לקנות את החווה. אם כי זה נראה לי מופרך אפילו בשביל החלומות שלי.
בכל אופן, עוד אנחנו מסתובבים ובוחנים את חצר החווה, יוצאת אישתו של האיכר (נו, גם זה נשמע כמו שיר רק עכשיו אני קולטת.) וזורקת לקרקע מאות אפרוחים קטנים ואפורים. מה זה מאות, אלפים. והם פיצפונים ופרוותיים וחמודים כמו שכל תינוק של כל בעל חיים יכול להיות.
ואז היא נותנת לי שקית עם גרעינים ואומרת לי להאכיל אותם. ואני מבינה שהיא החזיקה אותם בלילה בבית כדי שלא יקרה להם שום דבר רע, ולא יהיה להם קר בחוץ. אני לוקחת את השקית ומתחילה לפזר גרעינים בתנועות הנפה בכל השטח שבו נמצאים האפרוחים, אשת האיכר מעיפה בי מבט מזלזל, חוטפת מידי את השקית, זורקת אותה לפינת החצר ואומרת לי בכעס:
"תפסיקי לפנק אותם, מי שרעב ימצא את הדרך לאוכל בעצמו".
והתעוררתי.
נראה לכם שאני מנסה להגיד משהו לעצמי?