בד"כ בתאריכים משמעותיים כאלו אני נמלאת תחושה של הכרה בחשיבות הרגע. לא כל יום יש יום הולדת, לא כל יום מתחלפת שנה, אזרחית או יהודית.

כל זמן כזה הוא זמן טוב לחשבון נפש ובעיקר לתיקווה.

ובכל זאת השנה, אני לא מרגישה את זה, לא עושה לי כלום. הסתכלתי הבוקר על השעון בטלפון שהעיר אותי  וראיתי את הספרות 01.01.09. טוב, חשבתי בסדר, התחילה שנה חדשה. אז מה? עולם כמנהגו נוהג, לא התקדמנו בכלום לקראת עולם טוב יותר במהלך 2008 ויש להניח שלא נתקדם גם השנה.

חוליות משגרי הסקאדים והגראדים שטיווחו לעומק העורף שלנו לא עצרו להתנשק בחצות. והילדים המפוחדים בממדים אצלנו ובין ההריסות בעזה לא התנחמו בזיקוקי דינור כי קולות הרעם שהם שמעו היו באמת פיצוצים.

אתמול נסעתי לירושלים, לא יודעת איך, אולי מתוך התלהבות השיחה עם פמה לא שמתי לב לדרך והצלחתי לפספס את המחלפים היורדים מכביש 6 לכביש מספר 1, ורק כשהייתי כבר קרוב למחלף שורק הבנתי שמשהו לא בסדר והדרך מתארכת לה יותר מידי. מיד עלתה לי בראש כותרת לפוסט שאכתוב כשאגיע הביתה, "איך הגעתי בטעות לטווח הגראדים" כי אתם יודעים, בלוגר לא משנה מה קורה לו, כל דבר נמדד גם ביכולת שלו להפוך לפוסט.

אח"כ בהדרכתם המסורה של א' ושל פמה, הצלחתי לעבור בשלום את גדרה ולחזור בסיבוב מטופש וענקי ללוד ומשם לעלות על הכביש לירושלים. בסביבות שער הגיא קיבל את פני ערפל סמיך, וברדיו אריק איינשטיין שר את סע לאט.

התחושה היתה כמעט סוריאליסטית, וחשבתי לעצמי, כמה המילים נשארו אקטואליות. כפי הנראה באמת מעט מאוד משתנה פה. ויחד עם זאת  מיד חשבתי שזה יהיה סיום נהדר לפוסט הזה שאכתוב, שיהיה קצת מצחיק וקצת עצוב, כמו שאני אוהבת.

בערב הגעתי הביתה וקיבלתי הודעה על איש יקר מהעבודה שלי שנפטר.

ועבר לי החשק לכתוב.

ואולי בכל זאת 2009 תהיה טובה יותר? לקוות צריך לא ככה?