עכשיו זה זמן מעולה לכתוב פוסט. אני יודעת. אין לי שום תרוצים, סיימתי לקרוא את כל מה שכתבתם אתמול בערב, הגבתי, עניתי על מיילים פרטיים (טוב רק אחד אז מה) א' נסע לאמא שלו, מכונת הכביסה עוד לא הנפיקה לי מלא בגדים לקפל, אורן עוד ישן, נועה בחדר שלה, ואני פה לבד. זמן נפלא לכתוב פוסט ואפילו יש לי את ההתחלה שלו, היא מסתובבת לי בראש כבר כמה ימים ובכל זאת אני ממזערת את המסך ומתחילה לשחק פריסל. למה? לא יודעת.

אני מנסה לברוח מהמילים למרות שהן נמצאות בתוך הראש שלי כל הזמן, אני פשוט לא נותנת להן להתממש על המסך. הכל נראה לי לא רלוונטי עכשיו. מה יש לי לכתוב על השטויות שלי כשחלק מהחברים הטובים שלי חיים מאזעקה לאזעקה, וחלק אחר לא ישן בלילות בגלל ילד שנמצא שם בעזה.

יכולתי כמובן לכתוב על המלחמה אבל כ"כ הרבה מילים כבר נכתבו, ולי אין באמת משהו חכם להוסיף. צודקת לא צודקת, צודקת ועצובה, עצובה ומיותרת, הכל נכון.

מלחמה, מסתבר, זה כמו PMS ארוך.

אתמול מצאתי את עצמי בוכה כמה פעמים. הפעם הראשונה היתה כשקראתי את הראיון של יאיר לפיד עם תמיד ארד. בערך בשורה השניה העינים שלי התחילו להתמלא דמעות, ולקראת סופה הפנים שלי כבר היו רטבות לגמרי. לא משנה לי בכלל מה גרם לה עכשיו להחשף, אפילו המחשבה הצינית שזה נועד לקדם את הספר שהיא כתבה, הגיונית ככל שתהיה לא מצליחה לגרום לי להתרגש פחות  הבחורה הזו שילמה ומשלמת מחיר כ"כ יקר, ששום דבר לא יכול למחוק את זה. והמחשבות על רון, ועל גלעד, המון על גלעד. מה עובר עליו שם? זה נורא כשלא יודעים מה עלה בגורלו של מישהו, זה נורא ואיום כשיודעים יודעים ולא יכולים לעשות דבר.

אח"כ היו החדשות. אמא של גלעד, אביבה שליט, יושבת ובקול שלא רגיל לדבר אל כל העולם, מבקשת אל תפספסו את ההזדמנות. היא לא אומרת זה, אבל ברקע אני שומעת את המילים , אל תהפכו את גלעד לרון.

ואני בוכה. ובוכה. ובין לבין תמונות מהלחימה בעזה ואני מסתכלת על הילדים האלו, רצים עם הטונות ציוד על הגב, עם האנטנה של מה שזה לא יהיה מתנדנת להם מעל הראש העטוף בקסדה שעטופה במשהו שאני לא כ"כ מבינה אולי זו הסוואה? אלוהים אני חושבת לעצמי, זה הרי לגמרי לא הגיוני, איך אפשר לשלוח ילדים למקום כזה? ואני בוכה שוב.

כמו PMS, אמרתי לכם,כי בסה"כ אני לא בדכאון, ודווקא היה לנו  ערב נחמד אתמול.

אורן הגיע הביתה בהפתעה אחרי שהוא אכל במצפה רמון איזו לאפה עם קוליפורמים שגרמה לו לבלגאן בבטן, ומה רוצה ילד שיש לו בלאגן בבטן? נכון את אמא. (אין לי ספק שאם תשאלו אותו הוא יכחיש, אבל מה אכפת לכם שאני אהנה קצת מהספק?) והכנתי אוכל נורא טעים, ואחרי דיי הרבה זמן היתה ארוחת שבת של כולנו יחד שוב ארבעה ולא שלושה, אורן עשה את הקידוש, ממש כמו פעם לפני הקיבוץ.

היה כייף.

OK אין לי מושג ירוק מה כתבתי פה עכשיו. אני אקרא את מה שהאצבעות שלי תיקתקו בלי להתייעץ עם המוח יותר מידי, ויש מצב שגם הפוסט הזה בסופו של דבר לא יצא לאויר העולם. או שכן. תיכף נראה.