לעיתים נדירות אני נמצאת במקום הומה אדם ומרגישה אהבה. אני מודה שבד"כ סף הסבלנות שלי להמונים מאוד נמוך, אבל היום , היום רחב ליבי.

יש בנו כעם משהו שבעת צרה אנחנו מתגייסים, אנחנו מתגלים בצד הטוב שלנו. הצד הזה שבשיגרה משום מה אנחנו משתדלים כ"כ להסתיר.

רחב ליבי לראות את התור הענק של אנשים המחכים לתורם לתת את דגימת הדם שלהם, נהנתי לראות איך כולם מחכים בשקט ובסדר מופתי, אף אחד לא מחפש תרוצים להתגנב למקום טוב יותר, אף אחד לא כועס כשהמתנדבים מקדמים בתור אנשים עם ילדים קטנים שיש להם פחות סבלנות לחכות. אף אחד לא אמר "אני הייתי קודם", או "אני רק שאלה". כולם חיכו, חייכו אחד לשני, שוחחו אחד עם השני.

רחב ליבי לראות את האנשים מחכים בתור לתת תרומה כספית, אפילו שהרגע סיימו לחכות בתור לבדיקת הדם. רחב ליבי לראות את כל המתנדבים, מסדרים את התורים, מחלקים ממתקים לילדים הקטנים שלא יקטרו, מחלקים קפה מארומה למבוגרים שמחכים בתור, מחלקים עטים, עוזרים למלא את השאלונים, אנשים יפים.

והלוואי הלוואי שכל זה יעזור.

וזהו. עכשיו נחזור לשיגרה  ולקיטורים הרגילים, שלא תחשבו חלילה שהפכתי לאיזה יצור חייכן, אוהב אדם ואופטימי. זה רק היה רגע של חולשה.

א' חולה בשפעת, אם יש משהו בעולם שמעצבן יותר מגבר חולה, אני עוד לא נתקלתי בו. הוא רוטן, נאנח, מקטר, מקנח, חסר סבלנות, ובלתי נסבל באופן קיצוני.

עכשיו אני אלך להכין לו מרק עוף, אולי זה יזרז את החלמתו ויקצר את זמן הסבל שלי, וגם אם לא לפחות בזמן שהוא יאכל את המרק הוא יאלץ לסתום את הפה. וגם זה משהו, תאמינו לי.

רק בריאות חברים.