אני לא כותבת. למה אני לא כותבת? לא יודעת. דווקא בא לי לכתוב, כרגיל, פוסטים נכתבים אצלי יופי עד הרגע שהם מגיעים למסך.

בעצם הרבה לפני כן הם מתפוגגים, כי אני לא מצליחה להביא את עצמי למסך העריכה. לא יודעת למה. באמת שאין לי הסבר לזה. אבל אני יודעת דבר אחד, הדרך היחידה לשבור את זה היא פשוט לכתוב. בלי לתכנן קודם מה בא לי לכתוב. עכשיו נשאר רק למצוא הזדמנות, זמן וכוח לעשות את זה.

אתמול דווקא כתבתי, כתבתי וכתבתי ומיד מחקתי, כי מזמן לא נראו שטויות כאלו על מסך כלשהו ברחבי הבלוגיות כולן. אז נכון הרבה אנשים כותבים שטויות, אבל בד"כ אלו שטויות חינניות וזה נחמד, השטויות שלי היו סתם שטויות בלי שום חינניות.

בכל אופן בואו נסקור רגע את החיים.

מחר יש לאורן יום הולדת 19, היום שלחתי לו חבילה לקיבוץ, חבילה של ממתקים וצ'ופרים, עם ברכה מכולנו ומכתב אישי שאחותו המתוקה ביקשה לצרף. עכשיו אני רק צריכה לוודא החבילה הגיעה ליעדה.

בשבת הוא היה בבית והזמנתי את הורי לארוחת ערב אז אפילו היתה לנו הזדמנות להרים כוסית לכבודו קצת לפני הזמן, אבל עדיף מוקדם מאשר בכלל לא, לא?

מה עוד?

עם נועה הדברים ממשיכים להתנדנד בין סביר למריבות חוזרות ונישנות. הבחורה החליטה שהיא צריכה לעשות את גיל ההתבגרות לפי הספר, בלי לתת לנו שום הנחות.

מידי פעם, היא תופסת את עצמה ומזכירה לנו שעמוק בפנים בתוך היצור הכעוס שהיא הפכה להיות מתחבאת  הילדה המקסימה שהיא היתה תמיד, כך שאנחנו אוחזים בתיקווה ובציפיה שהיא תחזור, הילדה שלנו. בנתיים אנחנו נאלצים לגלם את תפקיד ההורים הקרציות שמכריחים ללמוד, וקובעים שעת חזרה מבילוי, שדורשים לדעת איפה היא ועם מי היא נמצאת בכל רגע נתון, סופגים את כל ה"אוף"-ים, והרטינות וההתחצפויות הקטנות שבורחות לה בלי שהיא תצליח להתגבר על הדחף להשמיע אותן, ומשתדלים לא לקחת את כל זה באופן אישי מידי ולזכור שזה תפקידנו, שלהיות הורים זה לא רק פוצי מוצי, חבל אבל זה מה יש.

ולסיום אני צריכה את עזרתכם הנדיבה, אולי למישהו מכם יש רעיון איך מנפנפים בעדינות ובלי לפגוע, מישהו שמעקש להזמין אותנו אליו ושממש ממש ממש אין לנו שום רצון להענות להזמנה הזו? אתם צריכים פרטים ? אז ככה, מדובר ב"חבר" לעבודה, שאינו מהאנשים הכי חביבים עלי בעולם,(וזה בלשון המעטה, בד"כ ברגע שהוא מופיע אני הופכת ליצור אנטיפט ודוחה) אבל אני נאלצת וכפי הנראה אאלץ עוד הרבה זמן להמשיך לעבוד איתו. מה פתאום הוא החליט להעביר את היחסים ביננו מיחסי עבודה לפסים אישים (ברמה הזוגית יש לאמר, שלא יבואו לכם רעיונות אחרים, בכל דבר אחר לא היתה לי שום בעיה לנפנף ומיד) אין לי מושג, יום אחד הוא החליט שהוא ממש מוכרח להזמין אותי ואת א' אליו הביתה, וכבר פעמיים הוא ניסה ופעמיים המצאתי תרוץ מהשרוול, אלא שנגמרים לי התרוצים ואני חייבת למצוא דרך להוריד אותו מהרעיון ההזוי הזה ולהיות מסוגלת להמשיך לעבוד איתו ביחסי עבודה תקינים. (משום מה לפרצופים האנטיפטיים שלי הוא אדיש לגמרי, כאילו לא מבחין בהם בכלל)

רעיונות? מישהו?