אני נורא רוצה לכתוב, אבל אני עצובה. והאמת שנמאס לי לכתוב עצוב.

כבר כמה ימים שאני טוחנת לאמא שלי את המוח שהיא חייבת להיות אופטימית, לחשוב מחשבות חיוביות. שהדאגה והלחץ לא משרתים שום דבר.  ואני לא מצליחה בעצמי לקיים את החוכמה הזו. מה שמוכיח שוב שאני יותר טובה בלתת עיצות מאשר לקיים אותן בעצמי.

ואני יושבת ודואגת,

דואגת לאבא שלי שבשנה האחרונה היה יותר מידי פעמים חולה, האיש הזה שכל חיי אני זוכרת אותו בריא וחזק, צוחק על כולנו שאנחנו חלשלושים, פתאום נהיה חלש בעצמו ואני מתקשה לקבל את זה ויותר מזה את המשמעות של זה.

דואגת לדוד שלי, אח של אמא שלי, שהוא הציר המרכזי של המשפחה המורחבת, אצלו על הגג תמיד המשפחה מתאספת, בכל ארוע מרכזי בחיים של כל אחד מאיתנו הוא שותף, הדוד הזה שבשביל אמא שלי הוא לא רק אח, הוא גם אבא למרות שהוא גדול ממנה רק בארבע שנים, ואתמול סיפרו לנו שגילו אצלו גידול ממאיר בקיבה , ואני דואגת לו  נורא. 

דואגת. וגם עצובה.

ובזמן שאני כותבת את השורות האלו פתאום אני מוצאת ברכה שכתב לי הבן שלי לפני הרבה שנים אני אפילו לא זוכרת מתי ולכבוד איזה ארוע , כתוב שם:

לאמא , אני מת עליך ואוהב אותך נורא, ומקווה שתחיי עד שתרצי למות. ושתקבלי בונוס שמן בעבודה.

ואני מחייכת. איך הגלויה הזו קפצה לי לפה פתאום?