חורף שלם היה לנו קיץ, והינה רגע לפני האביב פתאום חורף.
וכבר כמעט שכחתי כמה אני לא אוהבת אותו, את החורף.
אז על מה רציתי בעצם לכתוב? היום אני שוב עובדת מהבית, יש לאורן שתי בדיקות בשני מקומות שונים במהלך היום, אז נשארתי בשביל לנסוע איתו לבדיקות האלו, זה לא שהוא לא יכול לעשות את זה לבד, הוא יכול כמובן, אבל התחושה שלי היא שאני רוצה להיות איתו, הוא בטח ירים גבה בתמיהה מה פתאום אני רצה איתו מבדיקה לבדיקה, אבל מצד שני יהיה מבסוט שיש לו את האוטו בין הבדיקות.
תוצאות הבדיקות האלו יעזרו לרופאים להחליט האם לעשות לו עוד ניתוח או לא, והפעם לצערי זה לא ניתוח שאמור לשפר את התפקוד של היד, אלא ניתוח שאמור לטפל בבעיות חדשות שנוצרו עם הזמן. דבר שמלמד אותנו שיש דברים שאין להם באמת סוף. לפני שנה חשבנו שהטיפולים הרפואיים הסתיימו, שעכשיו נותר להתרגל למגבלה, לא העלנו על דעתנו שדברים עלולים עוד להסתבך, הסתכלנו על העתיד רק מהבחינה של עד כמה אפשר יהיה לשפר. זה יפה להיות אופטימי, אבל החיים מסתבר יש להם כיוונים משלהם. פעם קדימה, פעם אחורה.
כל הנושא הזה של הניתוח גם עלול לפגוע בתהליך ההתנדבות שלו לצבא. אתמול היה לו ראיון ראשון במדור מתנדבים, והם ביקשו שיפקסס להם את תוצאות הבדיקות, ואת ההחלטה של הרופאים בקשר לניתוח, אני מניחה שעד שהם לא ידעו מה קורה עם זה, נושא ההתנדבות לא יוכל להתקדם, אני יכולה גם להבין את זה.
האמת שאני אפילו לא יודעת כבר איך אני מרגישה בקשר לכל העניין של ההתנדבות לצבא.
אני יודעת שאני רוצה שזה יצליח, אבל לא כ"כ מהבחינה המוסרית והציונית של הערך הזה של שרות המדינה, אלא יותר בשבילו, לעשות צבא זה פרק זמן של התבגרות והתגבשות לקראת החיים. חבל לי שהוא יפספס את זה.
מצד שני, אם דברים לא קורים, אז הם לא קורים. א' תמיד אומר שלא צריך לעשות דברים בכוח. כשמנסים לאלץ את המציאות להיות מה שאנחנו רוצים שהיא תהיה זה מתכון לשיבושים. אז אם זה יהיה - נהדר ואם לא, אז לא. אני מאמינה שגם שנת השרות הזו שהוא עושה עכשיו היא תרומה, גם לו וגם למדינה.
מה חוץ מזה? לא יותר מידי, אתם יודעים, חיים, מתרוצצים, עבודה , בית , חששות ותיקוות. עולם כמנהגו נוהג.
עוד חודש יום ההולדת של א', ושוב אני אשבור את הראש כיצד לציין את זה, אח"כ יגיע אפריל עם פסח וכל ימי ההולדת שבאים ברצף של שבוע אחרי שבוע. אולי גם החורף יסתיים עד אז. אבל אני מקדימה את המאוחר, בנתיים, גשם.