לפני כמה זמן בטו בשבט,  חברה טובה שלי פה, ביילע, אמרה לי שנורא חבל שהחילוניים מפסיקים לחגוג את החגים כשהילדים שלנו גדלים. ברגע הראשון נפגעתי, מה פתאום, חשבתי לעצמי, אני הרי מתה על חגים ומקפידה לחגוג את רובם אפילו שהילדים שלי כבר גדולים. אבל אח"כ חשבתי קצת  והודתי בפני עצמי שלמרות שאני מקפידה מאוד על ראש השנה ופסח, ואפילו חנוכה, אם לומר את האמת את רוב החגים ובמיוחד אלו שאין בהם יום שבתון ואנחנו נאלצים ללכת לעבודה,  אני כבר לא כ"כ חוגגת, כי ביננו, להסתכל על הילדים המחופשים בדרך לגן ולחשוב כמה זה נחמד, לא נחשב לחגוג את פורים נכון? ולהכין עוף עם פירות יבשים לא נקרא לחגוג את טו בשבט, וסוכה אני כבר לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שבנינו. אז נכון, יש לנו מלא תרוצים, והעובדה שאין שבתון וחייבים ללכת לעבודה זה התרוץ המוביל, אבל  אם יכולתי לקחת חופש כשהילדים היו קטנים  למה אני לא יכולה לעשות בדיוק את אותו הדבר היום? ולכן דבר ראשון כשהתקרב חג הפורים, הכרזתי על יום חופש.

עכשיו נותר לי להחליט במה למלא אותו. נזכרתי שכשהייתי ילדה, כל פורים חוץ מהמסיבות בגן, או בבית הספר, היינו נוסעים לסבא וסבתא להראות להם את התחפושות שלנו.  אמנם אני עוד לא סבתא, ובטח ייקח עוד כמה שנים עד שאהיה, אבל אני דודה. ודודה זה לגמרי נחשב.

לכן הזמנתי את אחותי עם שני הבנים המתוקים שלה, נמר וספיידרמן, את בן דוד שלי שגם לו שתי בנות בגילאים תואמים, ואת יקירתי fe עם נעם המדהימה שלה, אולי יצא איזה שידוך באותה הזדמנות. וכבר התחלתי לתכנן את ארוחת הבוקר שאני אכין לגדולים ולקטנים, ואפילו אפיתי אוזני המן במו ידי, שהרי אי אפשר לחגוג חגים יהודיים בלי אוכל, נכון?

אלא שעם ילדים קשה לעשות תכניות, ולצערי נעם התעוררה הבוקר עם חום ואת השידוך נאלץ לארגן בהזדמנות אחרת, והבנות של בן דוד שלי העדיפו את ארועי החג בפארק. כך נותרתי עם אחותי מלווה בנמר וספיידרמן היפיפיים, ועם אמא שלי שבאה לחזק את ידינו וגם נועה שלי עשתה גיחה קצרה מעיסוקיה הרבים שלדעתי כוללים בעיקר שינה.

אבל היה כייף. הילדים זללו הר של פנקייקים ולקינוח אוזני המן והשתכרו עד לא ידע משוקו.(אנחנו חגגנו על המון אוכל אחר, של גדולים, וגם שלחתי משלוחי מנות כי  התארגנתי לקצת יותר סועדים ממה שהגיעו בפועל).

אחרי ארוחת הבוקר שיחקנו כדורגל בגינה, והצלחנו לאבד שני כדורים, הם בועטים חזק הקטנים האלו אבל לא טורחים כ"כ בעניין הכיוון, להיפך ככל שהצליחו לבעוט יותר רחוק ולגרום לי לרוץ יותר מהר כך הצחוק שלהם התגלגל יותר, למזלי כשהרגשתי שהכוח מתחיל להגמר לי ונכנסנו לשלב הזה במשחק שקוראים לו רק עוד קצת ודי, התחיל פתאום לטפטף ובחסדי מזג האויר ההפכפך נכנסו פנימה ונרגענו מול הסרט רטטוי.

כמה כייף היה לי, לדעתי זו יכולה להיות תחילתה של מסורת נפלאה.

משום מה בתמונה הזו יש לי נמר וצב נינג'ה, כמה תחפושות קונים היום לילדים? בזמני זו היתה תחפושת אחת לחג.