כבר שני פוסטים רצופים שהכותרת המתבקשת להם מתחילה ב"איזה כייף", ועוד מישהו עלול לחשוב פה שטוב לי. והרי ידוע שלפולניות טוב רק כשהן סובלות, ולי היה כייף אז תעשו לי טובה ותזיזו מפה את כל העינים הרעות. לא טוב. בכלל לא טוב. הסבל הוא רב ואין לי על מה לקטר.

משסיכמנו את זה, אני אספר לכם עכשיו כמה כייף היה לי אתמול, ואתם מצידכם תזכרו שהבטחתם לא להחזיק את זה נגדי.

אתמול יצאנו לחגוג בחגיגה מוקדמת את יום הולדתו של א' שיחול ב-18 לחודש. הקדמנו כי אורן הגיע הביתה, ואנחנו לא יודעים אם הוא יגיע בשבוע הבא, אז החלטנו ללכת על בטוח, וגם העובדה שלא היה לי זמן לבשל אתמול תרמה לקידום ההחלטה הנבונה הזו. (בסוף הפוסט, אם ישאר לי כוח, אני אספר לכם למה לא היה לי זמן לבשל אתמול, סיפור ראוי בפני עצמו, שחלקו מתרחש בבית קברות, אז אוכל להחזיר לעצמי לפחות חלק מכבודי הפולני שנרמס פה עם כל העליזות הזו)

מכיוון שההחלטה לחגוג אתמול היתה דיי ספונטנית היה קצת קשה למצוא מסעדה שעוד יש בה מקומות לאותו הערב, מישהו אמר מיתון? בסופו של דבר אחרי חיפוש נמרץ הצלחתי להזמין מקומות למסעדה שחביבה עלינו מאוד בלאקסטיר בהרצליה.

לבשנו ביגדי חג, ונסענו. ארבעתינו, רק ארבעתינו. למה אני מציינת את זה? כי בד"כ בארועים חגיגיים יש עוד שותפים לחגיגה ותשומת הלב מתחלקת בין כולם.

האוכל היה מצויין, אבל לא בשביל זה  התכנסנו פה, האוירה היתה, אני אפילו לא יודעת איך לתאר את זה, כמו ארבעה מבוגרים שנהנים לבלות יחד.

לא זוג הורים עם שני ילדיהם המתבגרים, אלא ארבעה אנשים, שאוהבים אחד את השני, שנעים להם להיות יחד ושמעניין להם יחד.

בשלב מסויים התפתחה שיחה על תאטרון בין נועה"לה שלומדת היום במגמה לבין אורן שהוא בוגר המגמה, הם דיברו על מחזות , על טכניקות, על מונולוגים, על תפאורה, והדבר היחיד שמנע אותי מלהפוך לשלולית על הכיסא היה בטח הסטייק שישב מוצק וחזק בביטני.

הסתכלתי על הילדים שלי, פתאום הבנתי כמה הם גדלו, התבגרו ואיך הם הופכים לאנשים מקסימים ואיכותיים, אנשי שיחה, אנשים שגם אנחנו ההורים שלהם יכולים ללמוד מהם דבר או שנים.

כשהגיע החשבון וא' גילה שהוא לא לקח איתו כסף מזומן בשביל הטיפ, שניהם כאחד שלפו את הארנקים שלהם והניחו את הטיפ על השולחן.

מה אני אגיד לכם, כפי הנראה עשינו משהו נכון ב- 19 שנים האחרונות. טפו טפו טפו.

OK הבטחתי לספר לכם למה לא הספקתי לבשל אתמול נכון? אז הינה אני אספר.

אתמול היתה אזכרה בתום שנה מפטירתו של בן דוד של אבא שלי. אני חייבת להודות שזה ענף במשפחה שאני לא ממש מחוברת אליו, ז.א אני מודעת לקיומו, מכירה את הפריטים בענף הזה, יודעת מי שייך למי באופן כללי אבל דיי רופף. לכן כשהסתיים החלק הדתי של האזכרה בבית הקברות ונסענו לבן הבכור של בן הדוד, שם הוא הכין מצגת על שורשי המשפחה החל מהמאה ה19 ברדומסק שבפולין, חשבתי שזו הזדמנות טובה ללמוד קצת יותר על המשפחה של סבתי מצד  אבי .

מה אני אגיד לכם, זה היה מעניין, מאוד מעניין. סיפורה של כל מישפחה יהודית בארופה הוא בעצם  סיפורם של כל יהודי ארופה. משפחות ענפות שנשארו מהן פריטים בודדים שזכו להגיע לפה לארץ ישראל ולהצמיח ענפים חדשים לעץ הגדול הזה שנגדע שם. כל פעם אני נפעמת מחדש מכוחם של החיים להתחדש.

כמו תמיד בחלק הזה של המשפחה שאיתו אנחנו נפגשים בד"כ בחתונות ובהלוויות, נשבענו להפגש שוב ולא לחכות שמישהו יוולד או חלילה ימות בשביל זה, אלא שתמיד אנחנו מבטיחים את זה לעצמנו ואף פעם לא מיישמים. הפעם העברנו דף קשר עם טלפונים וכתובות מייל,  מי יודע, אולי בכל זאת הפעם מישהו ירים את הכפפה ויישם את ההבטחות האלו שכולנו מתכוונים אליהן כוונה מלאה ורק כשחוזרים הביתה הכוונות הטובות נדחקות הצידה, לא כי לא רוצים, אלא כי תמיד יש דברים חשובים יותר שגוזלים את הזמן ואיכשהו זה נשכח.

זהו יקירי, שבת חורפית משהו קיבלנו, כפי הנראה מהשבתות החורפיות האחרונות לשנה זו. בואו נהנה ממנה, אמנם צ'ולנט אין בתנור, אבל ספר יש שמיכה יש והבטן ממילא עוד מלאה מאתמול. ביי.