ביום שישי בשעות הבוקר המאוחרות, ככה בערך עשר- עשר וחצי, אנחנו חוזרים מהסופר והמטבח מתמלא בשקיות. על השיש, על הריצפה, על השולחן. המון שקיות.

(לא לצעוק, אנחנו משתמשים בסלים הירוקים האלו, אבל עוד לא מצאתי פטנט אחר לארוז את המזון בתוך הסלים האלו)

דבר ראשון אני מסדרת את המצרכים במקרר ובמזווה. ואז נשארות על השיש רק השקיות עם המצרכים שעומדים להכנס לסירים ולהפוך למזון שנאכל כל השבוע.

בשעות שנותרו עד מנוחת הצהרים יש תהליך כזה שבו הבלאגן של השקיות על השיש לאט לאט נעלם ובמקומו מופיעים סירים קערות ותבניות, והבית מתמלא ריח של בישול ואפיה. הרגע האהוב עלי מכולם הוא הרגע שבו אני מסיימת לנגב את השיש שהתרוקן, ומסתכלת על התוצרת. גם השבוע לא נהיה רעבים, אני חושבת לעצמי.

וזה מוזר, כי אני לא זוכרת רגע אחד בחיים שלי שבו הייתי רעבה. ובכל זאת, אני אוהבת להסתכל ולראות את השפע, אני חושבת שהזכרונות של ההורים שלנו נטבעו בנו, עוד אחת מתסמונות הדור השני.

ואם כבר נגעתי בנושא ההורים, השבוע הזה היה שבוע בסימן ההורים שלי. שניהם חלו, זה התחיל עם אבא שלי שחטף דלקת ריאות, והמשיך עם אמא שלי שתמיד מוכיחה  זוגיות מופלאה ואף פעם לא נותנת לו להיות חולה לבד. כבר ביום שלישי הוזעקתי אליהם, באזעקת שוא תודה לאל, אבל הלחץ המשיך כל יום רביעי, שבו לא הלכתי לעבודה ונשארתי לטפל בהם. לטפל בהורים זה לא קל. רגשית אני מתכוונת, אנחנו מתוכנתים לטפל בילדים שלנו, לא בהורים שלנו, כשילד שלנו לא שותה מספיק אנחנו יודעים בדיוק איך להכריח אותו לשתות בשביל שלא יתייבש, אני לא יודעת איך עושים את זה עם הורים. ושלא לדבר על המחשבות המפחידות האלו, לאן זה מוביל, ורק שלא יהיה חס וחלילה גרוע יותר.

חשבתי היום שכשפתחתי את הבלוג הזה, הוא התעסק בעיקר בנושא הילדים שלי שהיו בתחילת גיל ההתבגרות שלהם וסיפקו לי תודה לאל הרבה נושאים לכתוב עליהם, להשוויץ, לשתף, להתייעץ ולהתלונן. ופתאום אני מוצאת את עצמי מתעסקת עם ההורים שלי. לא שהילדים לא מספקים לי תעסוקה, אלא שהמשקל משתנה. ורק לפני יומיים הם היו אלו שעזרו לי לטפל בילדים שלי. גלגל משונה החיים.

טוב, לפני שאני מפילה על עצמי פה איזו מרה שחורה מהמחשבות האלו, אני הולכת לכבות את התנור שלא ישרף לי העוף.